כעס קשור מאוד לתוקפנות ושנאה, אך הוא גם שונה מהם. הכעס נמצא בתוכנו, מלווה אותנו, במשך רבים ממצבי החיים שאנו מתמודדים איתם. לפעמים הוא גלוי ובוטה ושולט בכל, לפעמים הוא סמוי ומעודן וכמעט ואינו מורגש, אך הוא חלק מאיתנו, כל העת, בטוב ובעיקר ברע. אנו מנסים לשלוט בו, לבל יהרוס, לבל יקלקל. מנסים להתאפק, או לעדן, לוותר, להתגמש. יש שאנו מצליחים בכך, לפחות לזמן מה, ויש שאנו נכשלים.
הכעס הכרחי לנו בה במידה שהוא הרסני עבורנו. ללא כעס אי אפשר לשרוד. בדומה לכאב, שהעדרו הכחיד ככל הנראה את הדינוזאורים, כך בהעדר כעס – האחרים, החיים, יעשו בנו כבשלהם. נתבטל. היכולת לכעוס פירושה גם לשים גבולות, לשמור על עצמנו, להגיד "זה אויב" , וגם "זה אהוב, אך זה מותר לו – וזה לא!". מי שלא יודע לכעוס גם לא יידע לרצות, לדרוש, לממש ולהצליח. מי שלא כועס יגיע, לבסוף, למצב של קיום מנומנם, חי-לא-חי.
עם זאת, כעס יכול להתעצם, לאבד פרופורציות. ה"מפלצת" הזו היא בסיס לתחושת עוצמה, לתחושה של "אני יכול, מגיע לי, אוכל להשיג הכל". והמחשבה הזו, שהיא אומניפוטנטית במהותה, גולשת למאגי, לכל – יכול ששמור לפנטזיה על האלוהי, ובכך מובילה להרס. שכן הכעס שלנו חייב לבוא בהקשר, הקשר פרטי ואישי, הקשר חברתי ותרבותי. אשליית הכול-יכול מסוכנת לזולת כמו גם לעצמי.
אפשר ללמוד לדבר עם ה"מפלצת", עם הכעס. זה דורש ריכוז, התבוננות פנימית, השקעה. זה דורש לרצות מאוד לשכלל את מיומנות השליטה במפלצת הכעס. להופכה מאויב פנימי לחבר פנימי, שהוא רב כוח, ועם זאת, במידת האפשר, מציאותי ותואם. דיבור כזה יאפשר לנו לשמור על עצמנו אך בה בעת גם על האהבה שלנו, על היקרים לנו, על השתייכותנו לחברה, שהיא צורך לא פחות חשוב מהצורך בכוח.
מידת השליטה הרגשית בכלל, ובכעס בפרט, היא אמצעי להערכת מידת הבריאות הנפשית. זעם בלתי מבוקר, התפרצויות כעס, הם חלק מהאבחנה של הפרעת אישיות. האבחנה הזו ניתנת במצבים בהם תכונות אישיות פוגעות באופן ניכר בלפחות אחת ממערכות הקיום הבסיסיות – משפחה, עבודה או חברה. מי שעל רקע זעם אינו מסוגל לתפקד באחד או יותר מהתחומים האלה, סובל מהפרעת אישיות וזקוק לעזרה. העזרה יכולה להיות בדרך של שיחות, תרופות או התערבויות שונות שמטרתן הקניית כלים לתיעול וניהול כעסים. בדרך כלל הפרעות אישיות, המאובחנות לאחר גיל ההתבגרות, אינן חולפות מעצמן.
דוגמה:
הוא מכיר אישה, נוצר קשר, מתקרבים, נהייה משמעותי, מרגש וחשוב. הוא כל כך רוצה שהפעם זה יהיה שונה, שהפעם זה יצליח. נמאס לו להכיר ולאבד, לבנות ולהרוס, הוא רוצה שמעכשיו זה יישאר, שיוכל לבנות לו קן, משפחה, להרגיש בטוח, להרגיש נורמאלי, "לקדם את החיים" מעבר לשלב המתיש הזה של לחפש ולמצוא ולאבד ולחפש ולמצוא ולאבד.
הוא כבר יודע שזה תמיד קורה לו בסוף, שהכעס יבוא ויציף, והיא תלך, או שתישאר והוא ישנא אותה, כי הוא לא באמת רוצה לאהוב מזוכיסטית. אנשים שרוצים לאהוב לא מחפשים באמת לאמלל את אהוביהם.
במצב הזה הוא מגיע לטיפול ומבקש שאעזור לו. מספר לי מעט מקורותיו, על ילדותו, על הקשרים שיצר עד היום. הוא כבר בן ארבעים, הספיק הרבה. אני חשה בזעם שמתחת, ומתחילה לנסות להבין. אני לומדת שאמו היתה מתפרצת בכעס כל אימת שהדברים לא הסתדרו לשביעות רצונה ולעיתים גם ללא כל סיבה נראית לעין. לומדת שתמיד חש נחות ביחס לחבריו שכן הוא נוטה להשמנה, לכל אורך חייו מתמודד עם הנטייה הזו ולא יכול לה, הצורך לאכול שולט בו. לומדת שהוא נפגע בנקל וכשהוא פגוע הוא תוקף. לומדת שתמיד היה כך והוא יודע ומבין שזה הורס לו והוא משתדל ובכל זאת זה קורה.
בשלב הזה הוא מכיר את שירה ומחליט שהפעם זה יהיה אחרת, שאני אעזור לו, שלא יתפרץ. מבקש שאם ידע שזה עומד לקרות אהיה זמינה לו, ויוכל לדבר וביחד נצליח לרסן, לכבוש. אני מבטיחה לנסות והקשר נמשך כבר כמה שבועות ושירה נראית מעוניינת ומתאימה ואני מחזיקה לו אצבעות. אבל אז היא מזמינה אותו לראשונה לבית הוריה ושם "היא ממש לא שמה לב אליי" והוא נפגע ונזעם ומתפרץ ומקלל ומאבד אותה. לא הספיק להתקשר אליי, בקושי הצליח להתאפק עד שיצאו משם, כי למה היא הזמינה אותו ואז לא התייחסה?!
ואני מנסה להכיל ולהסביר ולפרש ולקשר, כל מה שאני יודעת לעשות, כל מה שפסיכולוגים אמורים לעשות, ונראה שדברים מתבהרים ושהוא מבין ושהוא רגוע יותר. ואז באה גילית והפעם בטוח שזה יהיה אחרת ואנו מנסים להיות קשובים לאסוציאציות שלו, למקומות שמקשרים אל אמא הזועמת ולילדים שלועגים, נוגעים בחוסר האונים, בנחיתות, בתסכול, מרגישים חזקים ביחד, עושים "עבודת עומק", משחררים אותו מאמא, מפעם, מהרגישות הזו, וגילית נחווית עדינה, מתוקה, כל כך אחרת.
אבל אז היא מבקשת שיתקדמו יותר לאט, שאינטנסיבי לה מדי, שיפגשו קצת פחות, שעוד לא סקס מלא, והוא מתוסכל ונזעם ומתפרץ ונבהל מעצמו ומתחרט והיא, אחרי יומיים, מתקשרת ומודיעה שנגמר.
והוא מכיר את דפנה שנראית חזקה, אחת שתוכל להתמודד איתו, ומחליט שיספר לה מראש שזו הבעיה שלו, שתעזור לו, שתלמד אותו לכעוס בלי לשנוא כל כך והיא מבטיחה, וזה עובד למספר חודשים, אנחנו מתחילים קצת להירגע ולבטוח, זה כבר כמעט שנה, אולי הקשר הארוך בחייו. וערב אחד דפנה מציעה שיעברו לגור ביחד והוא נבהל ואומר שלא והיא נפגעת ומתפתחת מריבה והוא מרים את הקול ומאבד את השליטה ושוב הכל קורס.
אחר כך, בפגישה, הוא מנסה להסביר לי מה אירע, מה תקף אותו, אבל אני חשה שנמאס לו, שההבנות בטיפול מקדמות ומאריכות את יכולתו לשאת תסכול והוא יותר סובלני ובשל רגשית אך המפלצת, הזעם שמתחת, לא ננגע. היא לומדת להסתתר יותר, אינה כה דומיננטית, אך אינה פחות פוטנטית כשהיא מרימה את ראשה. והוא מתייאש ורוצה לעזוב את הטיפול ולוקח פסק זמן, בניגוד לדעתי ובניגוד לרצוני, אך אני גם מבינה, כמה אפשר. ובינתיים כבר עברו כמה שנים, ולא שמעתי ממנו.
אני חושבת שאצל חלק מאיתנו המפלצת של הכעס לעיתים מנצחת. שהיא גדלה והתחסנה לאורך תקופת הילדות, אולי היא אפילו חזקה מלידה, מבטן, הלוא יש תינוקות כאלה שהכעס שלהם טוטאלי ומחריב, שהרי לא הכל אפשר באמת לפתור. אין סוף טוב לסיפור הזה.
הכעס מסוכן לנו, והוא נוכח תמיד ויש להתמודד איתו מלידה ועד מוות. התסכול, הפגיעה, הם בני לוויה – בדיוק כמו האהבה והערכה והרצון בקשר. האחריות, בסופו של דבר, תמיד חוזרת אלינו.
דוגמה נוספת:
יוסי מספר לי: "הייתי נוסע כל כמה שבועות לאמסטרדם. יש שם מועדון כזה, אתה בא, המון אנשים, חשוך, אי אפשר לראות אף אחד. מוזיקת מטאל כבדה, ריח של סיגריות, של זיעה ואלכוהול. צפוף, דחוס באנשים. נעים זה מול זה, מעין ריקוד, התחככות, מדי פעם קשר עין, הולכים לצד, מזדיינים, אני תמיד האקטיבי.
לפעמים יורדים למרתף, יש שם שרשראות. אני תמיד הקושר, אף פעם לא נקשר. מכה, מצליף, עוד ועוד, רואה עד איפה אוכל להמשיך, שומע את גניחות הכאב-עונג, מריח את הפחד. זו חוויה מינית מאוד חזקה, הכי חזקה".
שמעתי את הסיפור הזה כבר די הרבה פעמים בחיי. יש לו וריאציות. יש את הפסיביים ואת המזוכיסטים, את הנשים, יש תמיד מועדונים כאלה, בכל עיר בעולם. לעיתים זה בא מפי אנשים צעירים ולעיתים מבוגרים, יש שאלה אנשים שיומם עובר עליהם בעבודה אפורה, רגילה לגמרי, ויש בעלי משפחות שמספרים שנוסעים לעבודה.
הסברים לרוע נמצא למכביר בפילוסופיה ובפסיכולוגיה, בסוציולוגיה ובביולוגיה. אך מה שמדהים כל פעם מחדש זה שהאנשים האלה, בפגישה הפרטית והאישית, כל כך דומים לנו עצמנו, כל כך שואפים לחום וחיבוק ואישור והכרה. גם להם יש אמא שבדרך כלל לא יודעת כלום על העולם הזה שלהם, ויש להם שכנים ומכרים, והם מעוררים אהבה וכעס כמו כל אחד אחר.
שאיפותיהם יכולות להיות לגמרי רגילות – להתקדם, להקים משפחה, ויש להם אהבות ומוזרויות קטנות וגדולות וסערות נפש בגלל זוטות כמו מריבה על מקום חנייה או העלאה בשכר, הכול ממש כמו כולנו.
כל עוד הרוע מתנהל בין מבוגרים, מתוך הסכמה מדעת, ואינו מסכן חיים ואינו עבירה על החוק, אנו יכולים להכיל זאת, למרות שהמחיר הרגשי של ביטוי מוגזם של כעס ורוע הוא תמיד כבד – הצלקות נותרות, הדימוי העצמי לא יכול לחיות בשלום עם ידיעת המפלצת שבפנים. לעיתים, זה יוצא משליטה ואז צריך לפנות בדחיפות לקבלת עזרה מקצועית. הכול צפוי והרשות נתונה. גם הכעס הוא חלק מהאנושי, וכל אחד מאיתנו צריך לבחור כיצד להתנהל מולו.
חשוב לזכור, הכעס הוא חלק אינטגרלי מקשר בכלל ומיחסי אהבה בפרט. החיים מתסכלים, לא תתכן הרמוניה מתמשכת, אלא רק בפנטזיות ובסרטים הבאים לענות על המשאלה העמוקה שלנו ליופי ורוד ומתוק. אהבה מתסכלת במיוחד, שכן האהוב חשוב לנו במיוחד ועקב כך אנו זקוקים לו בעוד הוא אינו בשליטתנו, הוא נשאר אוטונומי לעצמו.
מיטשל, מהפסיכולוגים החשובים בעידן הפוסט-מודרני, טוען שאגרסיה היא צילה של האהבה, בת לוויה הכרחית של תשוקה רומנטית. שכל תשוקה קשורה בהכרח גם לפגיעה. שבתוך האהבה טמונה שאיפה למיזוג שבמהותה מאיימת, ותכופות אנו מגיבים בבוז כדי לשמור על הנפרדות. שבאהבה, ובוודאי במיניות, יש אנוכיות אינהרנטית בעצם השימוש באחר.
נובע מכך שאם אנו רוצים לאפשר לעצמנו לאהוב ולהיאהב באופן מלא, עלינו לדעת שניתקל גם בתמונת המראה של האהבה – בכעס, בעוצמת התשוקה, באפל ובמפחיד. ניתקל בהם במפגש עם האהוב, אך מה שעלול להיות לא פחות מפחיד ולא פחות שכיח, ניתקל בכעס ובמקומות האפלים שלנו עצמנו.
