מרבית זמני כפסיכולוגית קלינית מוקדש לעיסוק בנושאים של קשר. תכופות, זה עולה כבר בסיבת הפנייה של המטופל: אנשים רבים פונים לטיפול בשל קושי הקשור לתחום הבין-אישי, כמו יחסים עם בני משפחתם, קושי ליצור זוגיות או לשמור עליה לאורך זמן, קשיים בהשתלבות חברתית במקום העבודה, תחושת בדידות. במקרים רבים אחרים, סוגיית הקשרים עולה בהמשך. יש שזקוקים לזמן יחסית ממושך לפני שהם יכולים לשתף בבדידותם, בכמיהתם לאהבה ולקשר.
מעבר לכך, הטיפול הפסיכולוגי מרפא באמצעות הקשר שנוצר בטיפול וככזה הוא תמיד מושא להשקעה מסיבית, מצד המטפל והמטופל. הקשר הטיפולי משמש במידה רבה “מיקרו קוסמוס” – דרך יחסית ישירה להבין כיצד מתנהל המטופל בעולם היחסים הבינאישיים שלו. תפקידי כפסיכולוגית הוא ללמוד את הדפוסים של המטופל, את המקומות בהם הוא נינוח יחסית מול המקומות בהם הוא מתקשה, לרדת לעומק התחושות שמפריעות ומקשות, להשתמש בחוויותיי את המטופל שמולי כדי לעזור לו.
חלק מעבודת הפסיכולוג פשוט יחסית ומכוון לתהליכים שבתחום המודע. למשל, אמונות שאדם מחזיק בהם, שנוצרו אי שם בתהליך התפתחותו, ואינן בהכרח נכונות או מקדמות. זכור לי מקרה של בחור צעיר שפנה לטיפולי בראשית דרכי כפסיכולוגית, עת עבדתי בבית חולים פסיכיאטרי. באחת הפגישות סיפר לי, במקרה, כיצד הוא מסתיר את רגשותיו כשפוגש בחורה, שלא תראה שהוא “מתרגש ממנה”, או מעוניין ליצור איתה קשר. כשראה שאני מופתעת, הגיב ב “מה, לא כולם כך?” והשיחה הזו פתחה פתח לעולם שלם של אמונות מוטעות שדי בנקל הוא שמח להחליף באחרות. המשוכה הראשונית הזו, של “ליידע” את הצד השני שאתה מעוניין – נחצתה.
סוג זה של טיפול לעתים מתאים לפסיכותרפיה ממוקדת יותר, או קוגניטיבית התנהגותית. קשיים כאלה מגיבים היטב גם להשתתפות בקבוצות טיפוליות בהן יש לאדם הזדמנות לקבל משוב מיידי ורב מימדי על אופן התנהלותו בעולם. בדרך כלל, קשיים כאלה נעוצים בסביבה תרבותית וחברתית מוקדמת שלא אפשרה מרחב מספק של הזדמנויות ללמידה וחקירה. למשל, סביבה דתית שאינה מעודדת מפגשים בין המינים כחלק מתהליך ההתבגרות הנורמטיבי ואי לכך האפשרות לרכוש מיומנויות של קשר בין המינים מעטות ומוגבלות.
עם זאת, למרבה הצער תכופות הבעיה אינה כל כך פשוטה וקלה לפתרון אלא נעוצה בקשיים עמוקים יותר, אישיותיים ומהותיים. קשיים אלה דורשים טיפול מעמיק יותר, חקירה של העולם הרגשי והסובייקטיבי בטיפול המכונה “דינאמי”. יש הרבה סיבות לכך שאנשים מהססים לפנות לטיפול דינאמי, “טיפול עומק”. אזכיר כאן לדוגמה את הרצון בפתרונות קלים, מהירים יותר, ואת החשש ממפגש עם הלא מודע, שהוא במהות האישיות של כולנו (אחרת הלא מודע היה מודע…).
ואכן, השיטה הדינאמית הקלאסית תכופות אינה מכוונת לחסוך זמן ומאמץ, להקל ולהרגיע, אלא דווקא למצוא את “הפינות האפלות” של הנפש, את אותם החלקים בעצמנו שאנו לא רוצים לפגוש. אצל חלק מהאנשים, דווקא ההימנעות מהמפגש הזה חורצת את גורלם לחיים קשים, מרים ובודדים. במובן הזה, העדפת הנוחות של הרגע תכופות יוצרת בכייה לשנים רבות.
מהות הקשר הטיפולי ומה שמרפא בתוך הטיפול הוא ההבנה, האמפתיה, האהבה המסוימת, המיוחדת, שנוצרת בין המטפל והמטופל. ספרים רבים נכתבו על הנושא הזה (לקריאה בנושא ראה ספריהם של: יאלום, קוהוט, מיטשל, וינקוט) ולא כולם יסכימו עם אמירה זו, אך לניסיוני זו עובדה שרירה וקיימת, ונראה שלאורך השנים הולכים ומתרבים אנשי המקצוע שיסכימו עמה. הקשר בין המטפל והמטופל, האהבה – או אי האהבה שביניהם, הרבדים השונים של תקשורת ומגע ודחייה ומשיכה ואירוטיזציה ואינטלקטואליזציה, כל אלה מלמדים את עולמו הפנימי-רגשי של המטופל ומאפשרים הבנה, ובחירה מחודשת.
כך למשל, יש שמטופל חרד מאוד מיצירת קשר ולוקח חודשים, אפילו שנים של טיפול, עד שהוא מתחיל לתת אמון ולהיפתח. ואז, בהדרגה או לפתע פתאום, כסכר שנפרץ, מתגלים צרכים עמוקים ועזים לסימביוזה, למיזוג, לתלות. במקרה כזה מתברר בדיעבד שהשמירה הקנאית על הנפרדות והסגירות הייתה הגנה מפני ים של רגשות ותחושות שהמטופל אינו מסוגל לעבד, לאזן, לבטא באופן מאורגן ולא מציף.
זו נקודה קשה בתוך הטיפול, הדורשת מהמטפל לגייס את כל ביטחונו בעצמו ובמקצועיותו מחד, ואת כל אהבתו למטופל שלפניו ולעיסוק בפסיכולוגיה, בקשר, כדי לא לטבוע ולא להיבהל, להחזיק ולשמור על המטופל הנמצא במקום כל כך רגיש ופגיע, לעתים אף מתבייש בנזקקות שבו. בהדרגה, מתוך מצב זה, ניתן לאפשר בנייה של היכולת להיות בקשר ממקום מעט יותר “שבע”, בוגר, מבוקר.
אצל מטופל אחר המתקשה ביצירת קשר יכולה להתגלות פגיעה טראומטית המתבטאת בעולם פנימי תוקפני מאוד, עוין, לעתים קנאי, משתלט, לעתים סדיסטי או מזוכיסטי. והבנות כאלה קשות מאוד למטופל (כל אחד חושש מהאפשרות שיש בו רוע וזעם וקנאה מציפים, אך המפגש עם רגשות אלה שונה מהותית וכמותית מאדם לאדם). בנקודה הזו, המטפל חייב להישאר איתן, לא להיבהל ולברוח אך גם לא לתת למטופל לפגוע בו באופן שאינו הפיך ושיהיה הרסני לשני הצדדים. הוא חייב לעמוד בפני התוקפנות ולהחזירה למטופל ממקום מעובד יותר, ניתן להכלה. אסור לו לגלוש לאזורים של זעם ונקמה, ולעיתים זה קשה עד מאוד. רק האהבה למטופל יכולה לאפשר לתהליך הזה להתרחש ולאפשר שינוי מבני, מהותי.
במובן הזה, הפסיכולוג מסתייע בעיקר בניסיון המצטבר אצלו המאפשר לבטוח באמונה שבסופו של דבר תמיד יש מוצא, כי האדם מכוון לשרוד ולהתפתח ואת המקום הזה אי אפשר באמת להצמית. ועם זאת, יש גם את הפחד שהפעם זה לא ילך, שהטיפול ייכשל, שהמטפל לא יצליח לעזור. זה אינו משחק מכור מראש, אלה החיים, ובחיים הכול יכול לקרות.
תכופות, מה שמטפל צריך ללמד, לאפשר למטופל, זה ללמוד להשתמש בו. אנשים רבים נרתעים מהמילה שימוש בזולת, רואים בה ביטוי לאנוכיות, לניצול, להחפצה. אולם מילה זו מבטאת באופן מדויק את הכוונה ואכן אדם צריך לדעת לעשות את כל אלה, להשתמש, לנצל, לקחת. האמפתיה, ההתחשבות בזולת, היכולת “לראות” את האחר חשובים לא פחות, אולי אף יותר- אבל הם צריך להירכש רק אחרי היכולת להשתמש.
תינוק שחרד יותר מדי לשלום אמו הוא תינוק שפגש אם חלשה או מדוכאת. במצב הזה הוא לא יעז לתבוע את צרכיו למזון, לתשומת לב, להרגעה. הוא יפתח מגיל צעיר מאוד רגישות רבה לאימו, במחיר של קושי לשים עצמו במקום שלוקח. לדעת לקחת זה לא נושא לגנאי, זה חלק מהותי מההתפתחות התקינה והנורמלית. זה הכרחי כדי לשרוד ולשגשג, כדי להיות בקשר בלי להתמזג ובלי להתבטל, כדי ליהנות מסקס. רבים מאיתנו מתקשים לעשות זאת, ומעגנים זאת באידיאולוגיות יפות ונשגבות, אך לאו דווקא נכונות.
כמובן שהבעיה ההפוכה, זו של חוסר יכולת לראות את הזולת, לאהוב, לחמול – קשה לא פחות (ומבחינת החברה, אף קשה הרבה יותר). באופן אבסורדי, לעיתים הדינמיקה של שני הקצוות האלה דומה במקצת, כמו שיש קשר מסוים בין שוטר וגנב, בין סדיסט ומזוכיסט. מי שלא יודע לקחת, מתקשה גם לתת. מי שחושש מאוד מהיות מנוצל, יתקשה ליצור קשרים די משמעותיים בהם יוכל להתפתח ולפרוח.
בטיפולים מסוימים, מתגלה לאורך זמן שמתחת לסממנים ולתופעות הנפשיות השונות שהביאו את המטופל למצוקה, ולטיפול, שוכן ים של ריקנות, חור שחור, חווית אי קיום. כולנו מכירים את המקום הזה אך גם כאן יש הבדל קריטי באיכות ובכמות. לתוך המקום הזה המטפל צריך ללמוד לצקת תכנים וחיוּת, לצקת משמעות וחיבור, למצוא את הגורמים לנתק הזה שהתרחש אי שם בעבר ואולי עדיין יש גורמים שלא מאפשרים את ריפויו.
ילד לא נולד ריק או מלא – אלה החיים, ההתפתחות, שיוצרים את המקומות האלה. לעיתים, הזנחה מסיבית בילדות יוצרת את התחושה האיומה הזו של אי-קיום. לעתים, זהו דיכאון של הורה שמועבר בדרכים ישירות ועקיפות אל מהותו של הרך הנולד, לעתים זוהי הדומיננטיות של רגשות קשים ובלתי נסבלים שהמטופל בורח מהם אל האין.
כמעט בכל טיפול אני נתקלת בהיבטים של קשר כמו אלה שהוזכרו, אך אין שני טיפולים דומים, כמו שכל אדם הוא אחר ומיוחד. לכן, עם כל טיפול יש צורך להמציא מחדש את התהליך ואת ההתמודדות. וזה מה שכל כך קשה אך גם מאתגר ומספק, זה מה שעושה את הפנייה לטיפול לכל כך מפחידה אך גם שווה, כדאית.
