אחת התכונות המבדילות בין אנשים וקשורות במידה רבה להוויה הנפשית של אדם, קשורה לציר של אמון מול חשדנות. נגדיר אמון כנטייה לסמוך על הזולת, על כוונותיו ועל רצונו הכן לפעול באופן הוגן. נגדיר חשדנות כחוסר יכולת לסמוך על האחר, כאמונה שהאדם בבסיסו אינו מכוון לטוב, גישה של “כבדהו וחשדהו”, למשל. לכאורה ולמעשה, מתן אמון הוא שלב התפתחותי גבוה יותר בהתפתחות הנפשית.
מרבית התיאוריות הפסיכולוגיות טוענות שבסביבה אוהבת ומטפחת התינוק יפתח אמון במבוגרים סביבו, ידע שצרכיו נענים. תינוק כזה יתפתח להיות ילד ומבוגר בעל יכולת לסמוך על הזולת, לאהוב. מאידך, תינוק שצרכיו אינם נענים יפתח, מתוך מצוקתו, גישה חשדנית לאחרים. הוא ילמד שהוא יכול לסמוך על עצמו במקרה הטוב, וייחס לסביבה ניכור ואי אהבה, או אפילו תוקפנות ועוינות. בקצה הרצף, מדובר במחלה נפשית, פרנויה.
אלא שהתמונה, ככל שנתמקד בה, הולכת ונהיית מורכבת. בסביבת גידול טובה דיה, אנחנו למדים שמותר לסמוך, למשל לאהוב, אבל לא באופן עיוור וטוטלי. שיש צורך לשמור על איזון מסוים בין הקטבים האלה. שאסור “להירדם בשמירה” בתוך קשרים. לא רק כאלה שבהכרח חבויים בהם ניגודי אינטרסים וצרכים סותרים אלא אפילו בקשרים הקרובים ביותר. אפילו באהבה הכי גדולה, אפילו בקשר בין הורים לילדים. לא מרבים לדבר בשבחה של החשדנות. להפך, מרבים להוקיעה, והיא אכן בסיס לבעיות וקשיים מרובים. ובכל זאת, מידה של חשדנות היא חלק הכרחי ביכולת להיות בקשר, לאהוב ובה בעת לשמור על עצמיות ושגשוג וקיום.
דוגמאות רבות לכך. למשל, תכופות אני מוצאת אנשים שמי מהוריהם יוצר כלפיהם יחס של אהבה כפייתית. הורים כאלה אוהבים את הילד עד כלות, מוכנים לעשות הכול למענו, מתמסרים ללא גבול. זה עשוי להיות נפלא וחשוב ויוצר תשתית לעוצמה רגשית וליכולת לאהוב, אלא שאליה וקוץ בה: מאוד קשה להיפרד מהורה כזה, להשלים מולו את תהליך האינדיבידואציה, שהוא חלק הכרחי מהבריאות הנפשית. בשלב כלשהו צריך לאפשר לילד ללכת לבנות לו את ביתו שלו, וכשהחוב הרגשי להורים כבד מדי זה הופך לכמעט בלתי אפשרי.
יש, אולי על רקע זה, אנשים המצליחים לקיים זוגיות ולהקים משפחה אך הלויאליות המרכזית, הראשונית שלהם – נשארת להורים. וזה דפוס מסוכן. מי שאוהב את הוריו יותר מאת בן/בת זוגו, יותר מאת ילדיו, לא יכול ליצור משפחה שלמה ומתפקדת. חבל הטבור המקשר בין ילד להוריו צריך להתנתק. וכדי שזה יקרה, נדרשת יכולת, גם אם זמנית, להפנות עורף להורה, להתייצב לצד בן/בת הזוג ולרומם את היחידה החדשה מעל זו הקודמת. התהליך הזה כמעט בלתי אפשרי ללא מידה של חשדנות, של יכולת להביט בהורים, בחיים בכלל, בעין יותר ביקורתית, חיצונית. במילים אחרות, חשדנות היא מה שמאפשר נפרדות. תום טוטאלי, אמון מלא, אינו מאפשר להיכנס לעולם של החיים הבוגרים.
כפסיכולוגית אני מרבה לפגוש בדפוס הזה, אצל מגוון רחב של אנשים, והם בדרך כלל מתקשים לבוא לטיפול, כי כשההורות נפלאה ומושקעת קשה יותר להגיד “משהו לא בסדר אצלי”, קשה יותר לעבור שינוי, זה דורש לעיתים להתמודד עם תחושות אשמה בלתי נסבלות (הרי הוריי כל כך נפלאים, איך אפשר להגיד שבגלל הקשר איתם אין לי זוגיות?).
הציר של אמון מול חשדנות מורכב ורב פנים. הנטייה לחשדנות, למשל, קשורה לתופעות כמו תוקפנות, קנאה, וחוסר יכולת להיות בקשר עמוק וקרוב.
כמעט תמיד, חשדנות נובעת מחוויות רגשיות קשות, בדרך כלל מוקדמות – מהתקופה בה עדיין אין לילד יכולת להסביר לעצמו מה קורה, להתמודד באופן רציונלי עם הכאב והפגיעה. גם פגיעות מאוחרות יותר יכולות לפגוע באופן קשה ביכולת לסמוך ולתת אמון. למשל, מפגש עם חברים בעייתיים – ילד שהיה קורבן לתופעות של נידוי חברתי, חרמות והתעללות עלול לעיתים תכופות להינזק במידה שתכתיב את התפתחותו בהמשך חייו.
טיפול נפשי יכול לסייע מאוד בבדיקה מחודשת והתמודדות עם נושא זה. הניסיון מלמד שדווקא הפגועים ביותר מהססים במיוחד לפנות לטיפול כזה, שהלא החשד מופנה גם כלפי המטפל (“הוא בוודאי רוצה רק את כספי, הוא לא יכול להבין אותי, הפסיכולוג יאכזב בהמשך” וכן הלאה). עם זאת, האפשרות לסייע דווקא בתחום זה – גבוהה במיוחד. נסה לזכור שמרבית האנשים שפונים למקצועות טיפוליים עברו פגיעות בעצמם!
