מהות האושר, המשמעות של הקיום, היצירתיות, האהבה – כרוכות, ניזונות ופורחות רק בתנאים של חופש. לכן אחת המטרות המרכזיות של הפסיכותרפיה היא הקניית החופש. המושג “חופש” מורכב וניתן להבינו בדרכים רבות. איני מדברת כאן על חופש במובן של אי עשייה, או של חוסר מחויבות, או של ניהיליזם והתעלמות מכללי היסוד של החברה. לא ניתן לעשות הכל, כל מה שרוצים, כל הזמן. אבל בכל רגע ורגע האדם צריך לבחור. לבחור מה הוא רוצה לעשות, מה הוא מרגיש בסיטואציה ואיך הוא רוצה להגיב אליה.
הקוטב הנגדי של החופש הוא האונס, ולא רק במובן המיני. זהו מגוון רחב של מצבים בהם אדם חש נאלץ לפעול ולהגיב באופן הסותר את צרכיו, רגשותיו או מחשבותיו. במובן הזה, ילדים קטנים תכופות מוצאים עצמם בסביבה שאינה מכבדת אותם ואת המורכבות של עולמם הפנימי והחיצוני. סביבה כזו כופה על הילד להתאים את עצמו אליה ומפעילה סנקציות כדי לכפות את ההסתגלות המזויפת הזו. ילדים שחוו כפייה מהסוג הזה לעולם לא יוכלו לתת אמון מלא בזולת וחוויית הקשר תלווה אצלם בתחושות של חנק, של ריקנות ושל מוות.
שלילת החופש יכולה להופיע באינסוף צורות וגוונים. למשל בחיי זוג בהם התפיסה היא שבן הזוג “שייך” לך, (והמילה “בעלי” בעברית היא דוגמה מצוינת לכך). אדם לעולם אינו צריך להימצא בבעלות אף אחד. אדם הוא חופשי. קשר של זוגיות צריך להיות מבוסס על רגשות וצרכים משותפים, אך כדי שישרוד המרכיב החשוב ביותר בו הוא הכבוד ההדדי ותפיסת בן הזוג כאדם שלם שיש לו זכות מלאה על חייו, שהוא זה שבוחר כיצד יחיה. בן הזוג יכול להשתתף, לייעץ, להזמין – אך לעולם לא לתבוע, לדרוש או לכפות.
דוגמאות:
גד כופה על בתיה לקיים אתו יחסי מין. רק פעם בשבוע, לא יותר. הוא לא ממש אונס אותה, הוא פשוט הופך את חייה לגיהינום כל אימת שאינה נענית לו. גד לא מבין למה זה כל כך נורא. הלא בעל ואישה מקיימים יחסי מין, זו לא דרישה חריגה. גד מייצג תפיסה שוביניסטית שעדיין נפוצה בחברה שלנו, הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. בחווייתה של בתיה – זהו אונס. אונס שלא מופעל בו כוח פיזי, אך אונס לכל דבר.
ורד כופה על יאיר להיות בבית בערב. יאיר אוהב לצאת, לבלות. ורד אוהבת להיות בערב בבית, עם הילדים, בחיק המשפחה. כך נעים לה, כך טוב. יאיר מוותר, הוא הרי אוהב את ורד ורוצה בחיי משפחה טובים. אבל התסכול הולך ומצטבר. כל ערב כזה הוא אונס קטן. ויתור, ועוד ויתור. לאורך זמן יאיר נחנק. הוא כלוא בבית. כשהוא מגיע לטיפול הזוגי הוא כבר שחוק. אינו יודע להסביר למה כל כך רע לו, למה הוא מרגיש חייב לעזוב את האישה והילדים שהוא אוהב. הרי ויתר מרצונו, הוא הסכים. הוא אפילו לא מסוגל להסביר לעצמו מה השתבש, מה הורס את חייו.
הדילמה הזו מוכרת לכל זוג, צעיר וותיק. זוהי דילמה המהווה חלק מכל מצב אנושי, מכל קשר. גם האם המסורה ביותר לא יכולה להיענות לכל הצרכים של ילדה, לא כל שכן במערכת יחסים בוגרת שבה לשני השותפים יש זכות וצורך בקיום נפרד, מלא, הדדי – במרחב. כדי שזוגיות תשרוד, נושא החופש צריך להיות מדובר באופן הפתוח והמלא ביותר. כל ויתור חד צדדי, כל כניעה, מערערים את יסודות הקשר. כל ניצחון כזה של השלטת הרצון שלך על הזולת הוא הפסד לטווח הארוך.
זוגיות היא בחירה של שני אנשים לחיות ביחד. כשניטלת הבחירה, כשתחושת החופש מתערערת, מתחיל הזיוף ונגמרת האהבה. היכולת להיות חופשי גם בתוך המסגרת, בתוך חיי היום יום עם המחויבות והשגרה שבהם, היא יכולת שמבוססת על תחושה פנימית של מרחב. כל זוג צריך להגדיר לעצמו את הגבולות המתאימים לו כך ששני בני הזוג יחושו שצורכיהם מכובדים ומסופקים. זה יכול לכלול, למשל, נישואים פתוחים, בהם יש מקום לקשרים מיניים גם מחוץ לזוגיו,- ויכול לכלול החלטה מפורשת שאין מקום לקשרים כאלה ושהמיניות היא בתוך הזוג בלבד. כל “חוזה” כזה הוא ראוי – ובלבד ששני בני הזוג מזוהים איתו, ושניתן בכל עת לפתוח אותו לדיון מחדש, ברגע שהצרכים או הרגשות משתנים. קשר כזה צריך להתקיים גם בין הורים לילדים, מותאם כמובן לרמת ההתפתחות של הילד, בין אדם למקום עבודתו, בין חברים.
כשאדם מרגיש שחייו חונקים אותו, קרוב לוודאי שהוא צודק. החוויה הזו יכולה להתקיים לזמן מוגבל בלבד. בשלב כל שהוא, במקום בו יש כפייה – לא תהיה אהבה. באופן דומה, חוויית אי-החופש יכולה להיות תולדה של מערכת ציפיות וערכים שאינם תואמים את האדם. למשל, ילד שחש שמצפים ממנו להיות מהנדס בעוד שכל רצונו הוא להיות אמן, או פילוסוף. נער שחש שמצפים ממנו להיות סטרייט, להתחתן ולהקים משפחה, בעוד שהוא יודע שהוא הומוסקסואל. נער שחש שמצפים ממנו להיות חייל גיבור, בעוד שהוא סולד מאלימות ואינו מסוגל להחזיק כלי נשק.
הקונפליקטים האלה הם בלתי נמנעים ולא ניתן לצפות מההורים, או מהחברה, שיהיו נטולי ציפיות או ערכים או תקוות משל עצמם. אבל בכל מקרה ההחלטה והאחריות חייבות להישאר בידי האדם עצמו. אלה חייו שלו, החד-פעמיים. רק הוא יודע מה נכון לו. דילמות כאלה, כשמופעל לחץ מוגזם, ובעיקר כלפי נוער שהוא במצב רגיש ממילא, כשהקונפליקט בין הציפיות מהסביבה ל”עצמי האמיתי” הן בלתי ניתנות לגישור – עלולות להביא למשברים נפשיים קיצוניים, אפילו להתאבדות. זוהי אחריות של החברה לתת מקום לכל פרט שבה, על כל מורכבותו, חריגותו, מיוחדותו.
אחת התרומות המרכזיות של הפסיכותרפיה היא ביכולת לבדוק ביחד את כל המצבים האלה באופן שיאפשר בחירה מחודשת, הפעם ממצב בוגר יותר, מפוחד פחות. אנשים יכולים לבחור לעשות שינויים דרמטיים בחייהם כפי שהם יכולים להחליט שאינם רוצים לשנות, בשל שיקולים שונים. עצם ההחלטה היא שמקנה לחיים את תחושת המרחב, ועל ידי כך סוללת את הדרך למציאת העצמי האמיתי. אין פתרון אחד שמתאים לכולם: הליכה בתלם באופן מוגזם היא בדרך כלל סממן לאחת ההפרעות הנפשיות המרכזיות של תקופתנו – חוסר אותנטיות.
דוגמה נוספת:
דן הגיע לטיפול בגיל עשרים וחמש. הופנה אלי על ידי רופא המשפחה שהתרשם שדן שרוי בדיכאון ושהכאבים ה”משונים” עליהם הוא מתלונן נובעים ממצוקה נפשית. סיפר לי שלומד ראיית חשבון, עובד כמלצר בבית קפה, יש לו מספר חברים קרובים. לא היתה לו בת זוג קבועה.
אנחנו בתהליך ה”אינטייק”, ההכרות. זהו השלב שבו בדרך כלל אני מוצאת עצמי קשובה, דרוכה, סקרנית. אבל עם דן זה אחרת. אני משועממת, מתקשה להתחבר. מנסה להבין מה קורה לי איתו. כשאני שואלת לגבי הלימודים אני למדה שהוא משועמם בהם עד מאוד: מצליח, עומד בדרישות, אבל זה כלל לא מעניין אותו. הוא רוצה להיות רואה חשבון כי להוריו עסק משפחתי והם שכנעו אותו שזה המקצוע המתאים לו ביותר וכך יוכל גם לעזור להם. גם בבית הקפה הוא משועמם, לא אוהב לשרת אנשים, היה מעדיף להיות לבד בבית, אבל צריך להתפרנס.
אני לומדת להכיר בחור צעיר שכבר ויתר על הכל. על ההתרגשות, על ההתאהבות, על העניין. הוא משועמם כל העת, ואת תחושת השעמום הזו הוא מעביר אליי בדרכים רבות, מודעות ולא מודעות. כשאני משקפת לו זאת הוא מחויך. אנחנו מבינים ביחד שיש לו הנאה מכך שגורם לי להרגיש את מה שמרגיש הוא עצמו, רוב הזמן.
דן מספר לי על משפחתו, על אם הסובלת מחרדות ומחוסר בטחון, על אב העובד קשה בעסק שבאופן לא מפתיע משעמם אותו מזה שנים רבות. אני מוצאת עצמי עייפה בפגישות ומחליטה לשנות – להיות אקטיבית יותר, לעמת אותו עם הבחירה שמאחורי הדיכאון שלו. הפגישות הופכות קשות יותר, אך מעניינות. אני מגלה את המורכבות של דן, את תהליך החשיבה והרגש שלו. את האשמה שמאחורי הויתור. הוא מודיע לי שהחליט לקחת חופש מהלימודים, לנסוע לשנה למזרח. חוזר לארץ לאחר מספר חודשים עם חברה, אותה הכיר בטיול. אינו מעוניין בשלב זה לחזור לטיפול, מרגיש שהדיכאון חלף. אנחנו נפרדים בתחושה של הישג וסיפוק, אך אני חוששת שהשינוי שהושג הוא זמני בלבד. מבקשת ממנו שלא יהסס לחזור אם חוויית השעמום והדיכאון תשוב.
לאחר כשנה דן מתקשר. הוא משועמם. לא בטוח שאוהב את החברה איתה הוא גר מאז שחזר לארץ, משעמם לו איתה. הלימודים והעבודה שוב מעייפים אותו. שוב חש כאבים מוזרים, משונים. לפחות, הפעם הוא יודע שהרקע להם הוא נפשי.
שנינו יודעים שהפעם התהליך של הטיפול צריך להיות עמוק יותר, לגעת בשורש של הבעיה. באותו כוח שמניע אותו לוותר על עצמו, על מהותו, על החופש שלו לחיות. ללמוד את האפשרות להיות בחופש מבפנים, לא רק בתוך התנאים החיצוניים של חופש, כמו בטיול.
