חוסן נפשי הוא מושג שמקורו בגישה האקזיסטנציאליסטית, הרואה את האדם כישות שמכוונת בעיקר להגשמה עצמית ולאותנטיות, בניגוד לקיום של זיוף, שקריות. ניתן להגדיר חוסן נפשי, באופן סכמטי, כמורכב משלוש תכונות עיקריות:
- מחויבות – בניגוד לניכור, פסיביות והימנעות -אדם בעל תחושת מחויבות גבוהה מאמין בחשיבות ובערך של פעולותיו ומזדהה אתן. הוא מתעניין בעולם וסקרן לגביו.
- שליטה, תחושה של יכולת להשפיע, לעצב ולהכריע באשר למצבים בכלל ולמצבי לחץ בפרט – אנשים בעלי תחושת שליטה גבוהה נוטלים אחריות אישית ואינם מאמינים ב"גורל".
- אתגר, העדפת שינוי על פני יציבות – תפיסת שינויים כגירוי להתפתחות וסיכוי לצמיחה. אנשים אלה בדרך כלל גמישים יותר ופחות מוּנעים על ידי הצורך בבטחון.
שלושת המרכיבים האלה מתגבשים במהלך שנות החיים הראשונות על פי שילוב של תכונות מולדות, כמו רמת אקטיביות, וסביבתיות – למשל אווירת הבית בה הילד גדל. למשל אֵם חרדה בדרך כלל פוגעת בתחושת האתגר של ילדיה, מאחר וכל פעולה של הילד מצערת ומדאיגה אותה ולכן הוא משתדל להימנע מכך.
במהלך החיים התכונות האלה, במהותן וביחסים ביניהן, משתנות תדיר. לשם הדגמה, הולדת ילד יוצרת תכופות נטייה להעדפת שגרה על פני אתגר ומחזקת את תחושת המחויבות.
שמירה על רמת החוסן האישי היא האנטי-תזה לשחיקה ולדיכאון הקיומי. במידה רבה, טיפול טוב מכוון לחזק את התכונות האלה. מטרתו היא לבדוק את מהות החרדות, את הרקע לתחושות של חוסר מחויבות כמו ניכור, בדידות, חוסר הזדהות עם המקצוע, בן/בת הזוג וכן הלאה.
דוגמאות:
מימי הגיעה לטיפול בגיל שלושים ושש. נשואה ואם לשלושה ילדים. עובדת כעיתונאית בשבועון נפוץ. מרוצה מעבודתה, ממשפחתה, מחייה. מתארת קשר טוב עם בעלה, הם מרבים לשוחח, לבלות ביחד, בדרך כלל עם חברים משותפים, חיי המין שלהם מספקים וטובים. אבל מזה כשנה יש למימי מאהב, אילן. הם הכירו בעבודה. הוא מבוגר ממנה במספר שנים, וגם הוא נשוי. טוב לה איתו. הם נפגשים מידי מספר ימים, מבלים ביחד, בדרך כלל בדירת סטודיו שאילן מחזיק לצורכי עבודתו. זה לא שמימי אינה אוהבת עוד את בעלה, או שאינה נמשכת אליו. להפך, מאז שהיא עם אילן היא גם יותר נהנית ממין בבית, פשוט מרגישה פתאום חושנית כל כך, נאהבת, נחשקת. בתחילה חשבה שזה רומן קטן, חולף, הרפתקה מזדמנת. אבל חבל לה לוותר: זה מוסיף לה, נעים, מעשיר.
אני מקשיבה למימי ורואה את העיניים הנוצצות, את השמחה. מנסה להבין מה מביא אותה אליי. מימי מספרת שמתמיד היא כך: רוצה עוד, לא מספיק לה. עוד התנסויות, עוד חוויות, עוד מגע. אבל חוששת שאולי זה לא בסדר. בעלה לא יודע, היא מרמה. ככל שאנו מרבות לשוחח כך אני לומדת את מימי. את היצירתיות שבה, את האקטיביות, את החיוניות. גם במטבח לא תבשל כל פעם אותו הדבר, תמיד תחפש גיוון. גם בעבודה היא זו שמביאה נושאים רעננים, מקוריים. גם בחברה: תמיד פתוחה להיכרויות חדשות ואלה לא באות על חשבון הישנות, על חשבון העומק או האינטימיות.
איני מוצאת פסול בצורך הזה שלה. אני מעודדת אותה, מקווה שתיזהר ושסודה לא ייחשף, ואם כן – שבעלה יוכל לראות באילן תוספת. לא במקום, לא על חשבון – פשוט "עוד". צורך טבעי לממש את החיים, לחוות אותם במלואם. יודעת עד כמה זה חריג, לא תואם לנורמות המקובלות, קשה ומעורר קנאה. יודעת שבגידות יכולות להרוס משפחות, להרוס חיים – אך מאמינה שהכוח של האהבה, המשפחה, הרצון למימוש מרבי, יהיה חזק יותר.
אצל רוני, הרצון באושר, ב"עוד", התגלה במהלך הטיפול. הוא בן חמישים, מרוצה מהישגיו המקצועיים, מחייו המשפחתיים והחברתיים. בתחילה טען שהגיע לטיפול כי רצה להכיר את עצמו יותר והרגיש שזה הזמן הנכון עבורו לעצור, לחשוב על חייו, לשקול מחדש את מעשיו. תוך כדי טיפול אנחנו מגלים שיש לו רצון עז לנסוע לתקופה לטייל, להכיר את העולם. לא לחופשות קצרות כמו בעבר אלא לחודשים, לשנה. הילדים גדלו, כיום הוא יכול להיעדר מהעבודה לזמן ממושך יחסית, יחכו לו. לא רע לו, אפילו טוב – אבל הוא מרגיש שהוא רוצה יותר. הוא מצליח לשכנע את אשתו והם יוצאים לדרך. אני מקבלת ממנו מכתבים של התרגשות וסיפוק. מכתבים של חופש. הוא מצא בתוכו את האומץ להיות מאושר.
