עבור רבים מאיתנו, קשרים שיש בהם חברוּת ואהבה, הם האמצעי לשמירה על האפשרות של תשוקה ושל מרחב ויצירתיות. במקביל, חברות עשויה להיות תשובה לחוויית הבדידות ואפילו למשמעות החיים. מעצם טבעה חברות מובילה לחוויות חיוביות אך טמון בה גם סיכון וכאב.
חברים זה שם כללי לתופעה מאוד רחבה. אפשר להגיד חבר ולהתכוון למכר, או ידיד, או עמית למקצוע, או אפילו לחבר מפלגה או רשת צרכנית… זה אופיין של מילים, שהן רחבות וחמקמקות כל כך ובה בעת הן מה שיש לנו כדי להעביר מידע ולנסות להבין זה את זה.
יש מי שעבורם המונח חבר מכיל בחובו את העמוק והנשגב שבקשר האנושי. במובן הזה, חבר הוא ישות טוטלית, אדם שגורלו שלוב בגורלך. מי שאתה רואה בו חלק מעצמיותך, במובן של שותפות לדרך, לחיים. זה יכול להתפרש כאדם שהווייתו היא חלק חיוני מהווייתך, כשטוב לו – טוב לך ולהיפך, כשהוא אומלל, גם אתה אומלל. אתה מצפה מחבר כזה שיהיה שם תמיד בשבילך, שהקשר יהיה עבורו מרכזי וקיומי והכרחי, חלק מחייו. אתה מצפה שיתעניין בקורה איתך וישתף אותך בקורה איתו. זה סוג עמוק מאוד של שותפות.
יש אפילו מודלים טוטליים עוד יותר, ואז ההגדרה עוברת למונחים של חיים ומוות: חבר הוא מי שייתן את חייו למענך, ושתתן את חייך למענו (או לפחות תתרום לו כליה אם יצטרך…). זו תפיסה שיש בה הרבה מאוד אומץ וגדלות אך כמו כל הגדרה טוטלית, היא אינה מאפשרת לתחום הביניים להתרחש, היא תמימה ובנויה על ראייה של שחור ולבן, של פיצול בין טוב ורע.
לפי תפיסה אחרת, חבר הוא סוג של תאום נפש, אדם המסוגל לראות אותך כפי שאתה, להזדהות איתך ועם נקודת מבטך, לחוות איתך את שמחותיך ואת כאביך, כמובן באופן הדדי. באופן מקביל, חבר יכול להיות גם האדם המשלים אותך, זה שהוא מה שאתה אינך, שיכול להפגיש אותך עם העולמות שאינם מוכרים לך, לפתוח את ליבך, מוחך, הווייתך, לכיוונים חדשים ואחרים. הוא זה שיכול “למשוך למעלה” כשאנו נופלים לתהומות של עצב או כשלון וקושי, להיות שם כמו עוגן, לאפשר לנו לשרוד את גלי החיים באופן מיטבי.
חברות יכולה להיות קשר עמוק וחזק ובה בעת חלקי. יש חברויות נפש שאינן מערבות מפגשים או דיבור אינטנסיביים, שמתקיימים בכוחה של תחושת חברות עמוקה ושורשית שלא תמיד ניתן בכלל להגדירה או להבינה. זהו כוח המחבר בין שני אנשים שלא ניתן לנתחו באופן שכלתני אך הוא נמצא שם, לעיתים למשך חיים שלמים, אפילו בלי להיות מדובר.
תהליך של התבוננות פנימית מאפשר לנו לדעת מי החברים שלנו, עד כמה הם אמיתיים עבורנו, מספקים, נמצאים. הוא גם שמאפשר לנו לדעת מה הכוחות שמעכבים, מונעים או הורסים את יכולתנו להיות חלק מחברות משמעותית ואמיתית. לתפיסתי, חברות היא במידה רבה הטעם שבחיים, חלק ממשמעותם, מהיכולת להיות מאושר, להיות עצמך, לממש.
יש תהליכים המאפשרים לפתח חברויות, חדשות וישנות, להעמיק אותן, לשאוב מהן עוצמה וריגוש, בטחון והשראה, ויש תהליכים המדכאים חברויות. בכל שלב בחיינו אנו זקוקים לחברויות אמת, החיים בדרך כלל אינם שלמים בלי הסוג הזה של אהבה וקשר, ותמיד ניתן לממש את הפוטנציאל המולד שלנו לקשר. מחקרים מראים שהיכולת הזו מובנית בכל אשר הוא אנושי ולכן לעולם ניתן, אפשר וכדאי לממש אותה.
המגוון שבאנושי מדהים כל פעם מחדש. במידה מסוימת, כפי שאף אחד מאיתנו לא דומה לרעהו, כל אחד הוא שונה ומיוחד וחד פעמי, כך גם כל חברות, כל קשר, שונה במהותו. כמובן שבין אנשים, אך גם כל אדם יכול למצוא אצל עצמו שכל אחד מהקשרים המשמעותיים שלו לאורך חייו הוא שונה ומיוחד. ובכל זאת, ניתן לדבר על דפוסים של קשר:
נדמיין לרגע מטריצה הבנויה מצירים מרכזיים. יש בה למשל ציר של אינדיבידואליות מול מיזוג, ציר של רגשות מול אינטלקט, של טוטאליות מול חלקיות, של אהבה מול מילוי צרכים, קירבה ואינטימיות מול שליטה ומרחב. במקביל, יש בה גם צירים של עליונות מול נחיתות, דומיננטיות מול כניעה, פסיביות ואקטיביות, וכן הלאה.
בדרך כלל, אנו לא מנתחים את הווקטורים האלה אלא זורמים איתם, בתוכם, ללא מחשבה. אבל לעיתים נדרשת התבוננות כדי להבין דפוס מסוים, כדי להבין קשיים בתוך קשר, או דפוסים עצמיים שיכולים להסביר מדוע, אצל אנשים מסוימים, מרבית הקשרים מסתיימים באופן דומה. היכולת הזו לאנליזה עצמית היא במהות התהליך הטיפולי והיא יכולה להציל חיים נפשיים. תכופות, אנליזה עצמית (התבוננות שיטתית, מושקעת, של אדם בעצמו ובאופן התנהלותו בעולם) או אנליזה הדדית (תהליך של שיתוף מלא של אחר משמעותי, לאו דווקא מטפל, למשל חבר) יכולים לשפוך אור על אותם הדפוסים שמכשילים אותנו.
אדגים זאת דרך הציר של אמון מול חשדנות. נגדיר אמון כנטייה לסמוך על הזולת, על כוונותיו ועל רצונו הכן לפעול באופן הוגן. נגדיר חשדנות כחוסר יכולת לסמוך על האחר, כאמונה שהאדם בבסיסו אינו מכוון לטוב, למשל גישה של “כבדהו וחשדהו”. לכאורה ולמעשה, מתן אמון הוא שלב התפתחותי גבוה יותר בהתפתחות הנפשית. מרבית התיאוריות הפסיכולוגיות טוענות שבסביבה אוהבת ומטפחת התינוק יפתח אמון במבוגרים סביבו, ידע שצרכיו נענים. תינוק כזה יתפתח להיות ילד ומבוגר בעל יכולת לסמוך על הזולת, לאהוב. מאידך, תינוק שצרכיו אינם נענים יפתח, מתוך מצוקתו, גישה חשדנית לאחרים. הוא ילמד שהוא יכול לסמוך על עצמו במקרה הטוב, וייחס לסביבה ניכור ואי אהבה, או אפילו תוקפנות ועוינות. בקצה הרצף, מדובר במחלה נפשית – פרנויה.
אלא שהתמונה, ככל שנתמקד בה, הולכת ונהיית מורכבת. בסביבת התפתחות שהינה טובה דיה, אנחנו למדים שמותר לסמוך, למשל לאהוב, אבל לא באופן עיוור וטוטלי. שיש צורך לשמור על איזון מסוים בין הקטבים האלה. שאסור “להירדם בשמירה” בתוך קשרים. לא רק כאלה שבהכרח חבויים בהם ניגודי אינטרסים וצרכים סותרים אלא אפילו בקשרים הקרובים ביותר. אפילו באהבה הכי גדולה, אפילו בקשר בין הורים לילדים. לא מרבים לדבר בשבחה של החשדנות, להיפך, מרבים להוקיעה, והיא אכן בסיס לבעיות וקשיים מרובים. ובכל זאת, מידה של חשדנות היא חלק הכרחי ביכולת להיות בקשר, לאהוב ובה בעת לשמור על עצמיות ושגשוג וקיום.
זהו לא נאום בשבחי הפרנויה. טענתי המרכזית היא שבתוך קשר, כל קשר, צריך להתקיים מרחב דמיוני, פנטזיומטי, שבו יש אמון מלא, אהבה, ובה בעת גם מידה של חשדנות וזהירות. בדומה לילד המשחק בבובות וחושב שהבובה היא החבר שלו, או אבא, ולרגע הבובה היא אכן לחלוטין הדמות הזו, אבל בה בעת היא רק בובה. זה דומה גם לתחושה שאף פעם לא תרצה להיפרד מאהובתך, שתמיד תישאר איתה במיטה, בבית, תוך כדי הידיעה שבעוד כמה שעות תיפרדו, לצורך העבודה למשל, לצורך קיומך הנפרד. ושאולי, במצב מסוים, אף תיפרדו.
לענייננו, בנושא של דפוסים בקשר – מה שאני מציעה זה שכל קשר ניתן למקם, תיאורטית, בכל מיני מקומות על פני הרצפים האלה, ושהמיקום היחסי והמוחלט מאפשר לנו ללמוד הרבה מאוד על עצמנו ועל היחסים המשמעותיים שאנו יוצרים. הלא מיותר לציין שתכופות החשדנות הורסת קשרים בינאישיים משמעותיים. אנשים רבים, גם כאלה שאינם פרנואידיים בבסיסם, מתקשים מאוד לשמור לאורך זמן על היכולת לתת אמון, לסמוך. ואז, לנוכח פגיעה שיכולה להיות לכאורה מינורית ומובנת וחסרת חשיבות, הם מרגישים נבגדים ומרגע זה סיכויי הקשר לתיקון ולשגשוג הולכים ונמוגים. רבים מאיתנו, אולי כולנו, פגועים ביכולת לתת אמון באופן תקין וממושך.
למשל, יש שמתקשים להתמודד עם העובדה שלחבר יש חברים נוספים (חברי נפש למשל, או קשרים אחרים שהחבר מושקע בהם, בין אם הקשר רומנטי ובין אם מדובר בחברות אחרת). אצל אחרים, החשדנות תתגלה לנוכח תסכול מסוים (סירוב של החבר להיענות לבקשות או צרכים מסומים, בין אם מתוך חוסר רצון ובין אם מתוך חוסר יכולת, ושניהם לגיטימיים).
כך למשל מספרת לי מטופלת שבן זוגה רוצה שיצאו לחופשה, מרגיש חנוק, חייב חופש, רוצה שישאירו את ילדיהם הקטנים לטיפולם של אחרים ויסעו. והיא מרגישה שאינה מוכנה ואינה רוצה לעזוב את הילדים כרגע, וייתכן שסיבותיה מוצדקות וטובות, למשל תואמות לשלב הרגשי שבו נמצא אחד מהילדים. בתוך מצב כזה יש בהכרח תסכול ואין פתרון פשוט, אולי אין פתרון בכלל, אלא שהיכולת להבין שאין כאן כוונות זדון, לשמור על אמון, הוא שיאפשר לקשר להכיל את התסכול הזה, לשרוד אותו. ולצערנו, החיים מזמנים צמתים רבים מאוד מהסוג הזה ותכופות בנושאים הרבה יותר מהותיים וקיומיים.
אני פוגשת אנשים רבים שהקושי לתת אמון הוא בבסיס בדידותם ומצוקתם. הם באים לקשר מתוך עמדה פגועה, מאוכזבת, מצפה לגרוע מכל – וכמעט תמיד ציפיות יוצרות מציאות וזה אכן מה שקורה להם.
אצל אותם אנשים, לעיתים קרובות, (כמובן שגם אצל כל אדם אחר), קיים גם הפן המקביל, זה ששואף לתת עצמו לגמרי, להתבטל בידיים של אהוב שיבוא וייקח וידאג ויטפל וישמור ויגן. וההתמסרות הזו מובילה בדיוק לאותו המקום הרסני, כי אמא יש רק אחת וגם זה לא תמיד, כי אף אחד לא באמת יכול לקבל על עצמו את העול הזה, גם אם לרגע הוא משלה אותנו ואת עצמו שכן, גם אם לרגע הוא אכן עושה זאת. לאורך זמן, החשדנות ואמון היתר מתגלים כתכונות די דומות.
נושא הדפוסים בקשר הרבה יותר רחב ומורכב, והנושא של חשדנות מול אמון אינו אלא דוגמה:
למשל, יש מי שדפוסי הקשר שהוא יוצר נוטים להיות אינטלקטואליים מאוד, שכלתניים, ויש מי שתגובותיו רגשיות יותר. אין כל סתירה בין השניים, אפשר בהחלט להיות מאוד אינטלקטואל ומאוד רגשי, או לא זה ולא זה… אבל יש אנשים שמשתמשים במנגנונים שכלתניים כדי לא להיות עד הסוף בקשר. במובן הזה, ניתן לראות לרגע את האינטלקטואליות כסוג של מנגנון הגנה שמטרתו לבודד ולהרחיק רגשות. כשדפוס כזה משתלט, מכל סיבה שהיא, היכולת להרגיש נפגמת ואיתה היכולת לאהוב. הרבה אנשים נותרים בבדידותם על רקע זה, גם אם בפועל יש להם זוגיות ומשפחה. קשר כולל רגש, הוא לא יכול להישען לחלוטין על השכל.
באותה המידה, יש המתקשים לשמור על מידה של חשיבה וניתוח, נוטים להיות מושפעים באופן טוטלי, או קריטי, מעולם הרגש והדחף. אנשים אלה נעים בין היותם אוהבים ושונאים וכועסים ונרגעים באופן שאינו די מבוקר במובן של היכולת לשמור על איזון ועל ראיית הזולת. כדי לאהוב, כדי להיות בקשר, נדרשת מידה של יכולת התבוננות וניתוח. ושוב, ברמה המיטבית הדפוסים האלה פועלים סימולטנית, או לסירוגין, או עם דומיננטיות של פן מסוים, אך בתוך זרימה והשתנות המותאמת לגורמים שמסביב ולגורמים שבעצמי.
זה נשמע מסובך אבל בתוך תהליך של בדיקה עצמית אדם יודע אם הוא שומר על מידה תקינה של שליטה רגשית, בניגוד למי שיודע שהזעם שלו, או הקנאה, או האהבה המתבטאת בתלות, הורסים את יכולתו לשמור על קשרי אהבה, כמו שמי שנסחף לאינטלקטואליות יתרה יודע שמהבחינה הרגשית הוא אף פעם לא לגמרי חי, לא לגמרי נמצא, ושזה פשר בדידותו.
חלקנו נוטים להצדיק יתר על המידה את המנגנונים המאפיינים אותנו (למשל האינטלקטואל המרגיש עליון, מפותח יותר מהרגשי, או הרגשי המרגיש אותנטי, אמיתי יותר מהאינטלקטואל). אחרים נוטים להעדיף תמיד את המנגנון שאינו מאפיין אותם, (למשל, להתקנא בחיוּת של הרגשי או בשליטה של השכלתני). אך בפועל אדם צריך לדעת מהי נקודת התורפה שלו, לאן הוא “נסוג” (במובן הפסיכולוגי) במצבי דחק, וכיצד לא ליפול לפח הזה שעלול להרוס כל קשר פוטנציאלי. אדם צריך להכיר את עצמו ולפתח את מגוון היכולות שלו, כי אהבה דורשת, כמובן, רוב רגש ושום שכל.
חברות טובה היא סוג של אהבה והיא כוללת בתוכה תהליכים מורכבים ועמוקים כים. באופן סכמאטי, לחברות יש שני תפקידים מרכזיים: להיות ראי, ולהיות גירוי להתפתחות ולגדילה. הכוונה בראי היא שקשר של חברות יש בו תמיד גם מימד של תאוׁמוּת – חבר טוב הוא כזה שיכול להיות אמפאטי אליך, להזדהות אתך ועם משאלותיך וכאביך. הוא “מסוגל להתחבר”, לראות – ולו זמנית, את עולמך שלך. לשקף לך את עצמך. זה יכול להיות במילים או במעשים. חבר לפעמים אומר לך אותך, דרך שמספר עליך או דרך שמספר עליו, ולעיתים מראה לך אותך דרך הבחירות שהוא עושה. הוא מלמד אותך על דמיון ושוני, משקף לך את חייך שלך, את מה שאתה בוחר, את המקום בו אתה נמצא. לעיתים קרובות זו חוויה שאין נפלאה ממנה, כשהחבר שלך משקף לך את אהבתו ותמיכתו. בפעמים אחרות, זה קשה מנשוא, כי חבר יכול לשקף לך גם את הטעויות והקשיים, המקומות בהם אתה כושל או טועה, אולי עושה עוול לעצמך, אולי לאחרים. אבל בכל מקרה, בחברות יש מתן מראַה, שיקוף.
הכוונה בגירוי להתפתחות היא שחבר הוא גם כזה שחושף לפניך את עולמו שלו, את מה שמעסיק אותו, את עצמו ואת תחביביו, את רגשותיו ואת תחומי העניין שלו. חבר הוא אדם שמסקרן ומעניין אותך, שמפגיש אותך עם “עוד” במובן הכי רחב של מקומות, חוויות, אפשרויות בחירה. גם כאן, זה יכול להיות נפלא – מגוון, מלמד, מאתגר, מהנה, ולעיתים זה קשה – מעמת עם הקשיים והחולשות שלך עצמך, עם מגבלותיך, עם קנאה ותחרות. אבל זה תמיד חלק מחברות, חלק מלהיות חי וחווה ומתפתח.
חברים, כמו אוהבים, יכולים – בהדרגה או באופן פתאומי – להתרחק או אפילו להפוך לשונאים, לאויבים. לפעמים הם יכולים להסביר זאת כתהליך שעובר עליהם או כתגובה לדפוס שהתקבע בקשר. לפעמים אין כל הסבר הגיוני – פשוט לא אוהבים יותר. וזה כואב ועצוב, אבל כדי לשמור על הבריאות הנפשית לאורך זמן וכדי להישאר אופטימי וחי, צריך לדעת מתי להיאבק על קשר ומתי לוותר.
מאידך, יש קשרים שהיו רופפים והופכים עם הזמן לקשרי נפש, לחברות עמוקה ומשמעותית. באותה מידה, יש גם את התהליך ההפוך. מי שאוהב היום אולי כבר לא יאהב מחר. תמיד צריך לנסות לברר ולהבין ולתקן אם אפשר, אבל לא במחיר שהוא גבוה מכדי לאפשר לאדם לשמור על שמחת החיים ועל הקיום האותנטי שלו. בסופו של דבר הקשרים היחידים שהם באמת נצחיים הם הקשר שבין אדם להוריו ולילדיו והקשר שבין אדם לעצמו. קשרים אחרים עשויים להיות גורם משמעותי עד מאוד לאושר, אך בתנאי שהם נשארים ברמה של בחירה, לא של כורח.
בגיל הילדות וההתבגרות לחברות יש תפקיד קריטי בתהליך עיצוב הזהות, גיבוש הדימוי העצמי, בחירת תחומי העניין לעתיד ובמידה רבה הנחת הבסיס לאהבה עצמית. יש שהשפעתם של חברים על עיצוב הילד והנער אינה נופלת בחשיבותה מזו של המשפחה!
כל גיל נושא עמו קשרים אופייניים לו. בגילאי אמצע החיים, לקשרים פונקציונליים כמו קשרים לצורך לימודים משותפים או חברויות שסביב בילוי הזמן עם הילדים יש פחות מקום. זה, יחד עם התובנה של מיעוט הזמן, גורמת לעיתים למיקוד הולך וגובר ועלייה בדרישות ובציפיות מהחברות – שורדות רק חברויות שמוכיחות את עצמן כחשובות “באמת”, שיש בהן נתינה וקבלה, אך גם מרחב ובחירה.
חלק מהחופש שהגיל מספק מאפשר לעיתים לבחור חברויות באופן שונה מבעבר. נראה שאחד היתרונות המרכזיים של הגיל הוא דווקא היכולת להתנתק מחברויות מסוימות שמתגלות כלא מתאימות עוד, לא מספקות. תכופות אנשים צעירים יותר, בעיקר כאלה שחונכו על עקרונות תנועות הנוער והאידיאלים של “חברות מעל לכל”, מרגישים שהחלטה להפסיק חברות היא מעין בגידה. לפי גישה זו, חברות היא ערך קדוש. אסור “להפקיר” חבר, אסור לנטוש.
החיים מלמדים אותנו שגם הערך הזה אינו מקודש כלל וכלל. מי שבאופן קבוע מעליב, פוגע, מנצל – אינו ראוי להיקרא חבר. מותר לאדם לבחור את מי לאהוב, עם מי לחלוק את חייו, במי להשקיע את זמנו. והחופש הזה ערכו לא יסולא בפז, כי אמונה עיוורת בערך החברות עלולה לגרום למועקה ומצוקה קשה מאוד. בו בזמן, ובאותה מידה של חשיבות, מי שנמנע מקשרים או נוטה לנתקם ברגע שצצים קשיים – נדון להיות בודד ומתוסכל.
