רבים מהפונים לטיפול מוּנעים על ידי הצורך בזוגיות. בדרך כלל אלה נשים בגיל המתקרב לשלושים וגברים בגיל שלושים ומעלה, שמתחילים להבין ש”משהו לא בסדר”. לעיתים, בדיקת הרקע מגלה קשרים משמעותיים, כאלה שהיו מיועדים להסתיים בחתונה ונגמרו מסיבה זו או אחרת, תוך שהם מותירים צלקת של נטישה וחוסר אמון (התסמונת של “האקס המיתולוגי”). לעיתים, ברקע קשרים מזדמנים, מרובים או מעטים, שלא מצליחים לעבור את מבחן המחויבות הראשונית. לעיתים אני פוגשת באנשים שמעולם לא חוו קשר, רגשי או מיני.
כל אדם וסיפורו שלו. אין שני סיפורים דומים. ובכל זאת, כמה משותף הצורך הזה בזוגיות, ביחד, בילדים, המשכיות, משפחה. במציאת שותף לחיים. פגשתי גם יחידי סגולה ש”פטורים” מן הצורך הזה, ועם זאת, זה כנראה אחד הצרכים הכי עמוקים, הכי משותפים לכולנו.
בדיקה מעמיקה יותר מגלה לעיתים קרובות, אך לא בהכרח, יחסים קשים בין ההורים, בתים הרוסים, מערכות הוריות שמאופיינות בהשפלה, כעס וחוסר אהבה. אני מגלה חוסר בטחון ופגיעה בערך העצמי. לעיתים נראה כי העצמי הפגוע הוא הסיבה לקשיים בזוגיות, ולעיתים נראה שהכישלון המצטבר במציאת זוגיות הוא המקור לעצמי הפגוע. בדרך כלל זהו תהליך שמזין את עצמו: חוסר הביטחון מקשה, יש כשלון, הביטחון נפגם עוד יותר וחוזר חלילה. אני מוצאת תחושה של בדידות קשה ושל דחייה. “אף אחד לא רוצה אותי”, “אף אחד לא יכול לסבול אותי”, “אני לבד כי אני רע/ עקשן/ מכוער/ שמן/ לא שווה”.
מהי בעצם זוגיות?
הזוגיות שאנו יוצרים משקפת את מה שספגנו בקשרים המוקדמים שלנו, את המשאלות, הפחדים והכמיהות.
היא מחייבת יכולת לאהוב, להתמודד גם עם המגבלות וה”נכויות” של בן הזוג, להתפשר – אך לא להתבטל. במידה רבה זו אומנות שדורשת גם מיומנות והשקעה. מעטים האנשים שבנויים לחיים זוגיים ומעט מאוד זוגות שורדים ללא משברים וקשיים. ככלות הכל, אנו נולדים כפרטים ויש מן האילוץ והויתור בחיים בשניים. אלא שכשהזוגיות טובה, זה עשוי להשתלם עד מאוד.
אבחון נכון של סוג הקושי משפר עד מאוד את הסיכויים לפתרונו. למשל, חשוב לאבחן:
* האם הקושי הוא ביצירת הקשר?
* או אולי ביכולת להתאהב?
* בשמירה על קשרים לאורך זמן?
* בהתמודדות עם מצבי קונפליקט?
* בהתמודדות עם שינוי (הולדת ילדים, עבודה, מעברים…)?
ככלל, קשר זוגי הוא עניין מתוחכם ואפילו ערמומי. הוא בנוי מדיאלקטיקות: ככל שיותר – כך גם פחות: למשל, ככל שתכירי את בן זוגך כך תתעצם האינטימיות אך יאבד לך הקסם, המסתורין והעניין. ככל שבת זוגתך תתן לך בטחון, הרגשה שהיא לגמרי “שלך”, כך תרגיש נינוח ובוטח יותר – אך אתה עלול גם להשתעמם ולחפש אתגר וגיוון.
זוגיות, ואהבה זוגית, הם מהנושאים המרכזיים בחיינו (גם באתר זה מוקדש לנושא חלק נכבד). חשיבה על הנושא היא חלק מהדרך למציאת המקום הנכון לך בנושא הזה. לא כולם צריכים לחיות בזוג. לחלק מאיתנו נכון, ובוודאי לגיטימי, לבחור לחיות לבד – אך זו חייבת להיות בחירה מושכלת.
זוגיות שאינה שורדת לאורך זמן או שהאהבה דועכת בה, דורשת מחשבה והשקעה. לפעמים, נדרש טיפול זוגי שיאתר את הקשיים, שירענן, יפתח ויפתור את שניתן לתקן. קל מדי, לחלק מהאנשים, פשוט לוותר, ללכת הלאה, להמשיך לקשר הבא – בדרך כלל בלי להבין שבכך יאבד גם כל הטוב, האינטימיות, הקשר שנבנה. מבלי להעמיק בדינמיקה שמאחורי ההחלטה להיפרד (שחזור חיי הנישואין הקשים של ההורים? פחד ממחויבות? הפרעה במיניות? חוסר יכולת לשאת שיגרה? ואולי באמת חוסר התאמה?….), מרבית הסיכויים שתוך זמן קצר הקשיים יחזרו על עצמם גם בקשר החדש. האהבה כואבת.
כמה דוגמאות:
כשחן הגיעה לטיפול היא נראתה כמי שעולמה חרב עליה. היא ישבה מולי מכונסת ונראה היה כאילו היא מנסה להיבלע בתוך הכורסא. אינה יוצרת קשר עין. פוכרת אצבעותיה, זעה באי נחת ובוכה. אני רואה את הכאב ומנסה להתחיל להבין, להכיר. שואלת בעדינות מה קורה, מכינה עצמי לגרוע מכל. בסוף, חן מצליחה למלמל: “אני רוצה חבר. אני רוצה להתחתן”. חן בת עשרים ושלוש.
אצל חן, הרצון בזוגיות הוא בעצם ניסיון להתמודד עם דיכאון ועם צרכי תלות עמוקים ביותר. חן מדוכדכת מאז שהיא זוכרת את עצמה. אינה מוצאת טעם בחייה, אינה נהנית. הקשרים שהיא יוצרת מצומצמים מאוד, לא מספקים ובדרך כלל מסתיימים בנטישה – שהרי מי רוצה או יכול לשאת את נטל חייה של חן על חייו שלו.
הימים המאושרים היחידים בחייה היו בהיותה בת עשרים, עת מצאה חבר, מבוגר ממנה בעשר שנים. החבר הזה היה כל עולמה. הוא קבע מה עושים, הוא אמר לה מה ללבוש, מה לחשוב, לאן ללכת. איתו הרגישה משוחררת, לראשונה, מהעול של חייה. אבל גם הוא נשבר, לאחר מספר חודשים. אמר לה שעליה להתבגר קצת, ללמוד לעמוד על רגליה שלה, לפני שתהיה בשלה לזוגיות. אמר – ועזב.
הנטישה הזו הובילה לדיכאון קשה, מלווה במחשבות על מוות, חוסר ערך וחוסר יכולת לתפקד. חן אינה מאמינה שניתן לשנות את חייה. היא רוצה שאעזור לה למצוא חבר אחר. כל ניסיונותיי להבין את מהות הדיכאון ואת צורכי התלות, לשקף לה את המחיר של התנהגותה, להסביר לה למה היא ננטשת שוב ושוב, נתקלים בחומה בצורה. חן רוצה חבר, איתו תתחתן ותהיה מאושרת.
זוגיות שמבוססת על תלות נדונה לכישלון. האוהב, גם אם ירצה בכך, אינו יכול לחיות עבור אהובו את חייו. נהפוך הוא – כדי שזוגיות תשרוד יש צורך בעצמי חזק ויציב. בכל זוגיות יש עליות ומורדות, קשיים ונקודות משבר. כדי לשרוד אותם יש צורך, מלבד בבסיס רחב לזוגיות, בנמל בית איתן, עצמי, שבו ניתן להיעזר כדי להתארגן, “לתדלק” ולחזור בכוחות מחודשים.
ספיר הרשימה אותי ב”נוכחות” הגבוהה שלה, באסרטיביות, בכריזמה שלה, כבר מהפגישה הראשונה. היא בת שלושים ושתים, בעלת קריירה מצליחה, הופעתה יפה במיוחד, מטופחת. לכאורה – מושא תשוקה של גברים רבים. אבל ספיר אינה מצליחה לצור קשר זוגי. כל כך היתה רוצה מישהו שיהיה שם בשבילה, בבית, כשחוזרת מעבודתה. שיתחלק אתה בשמחות, בקשיים, בכישלונות, בבילויים. היתה רוצה להקים אתו בית משותף, ילדים. היא יודעת להגדיר את הבעיה: היא מתקשה לתת מקום בחייה. מתקשה להתפשר, להגמיש את עמדותיה וצרכיה. במשך מספר פגישות ספיר סיפרה לי את תולדות יחסיה עם גברים, איך זה מתחיל בהתאהבות, כוכבים בעיניים, תחושת ריחוף על ענן – וכיצד הקשרים נכשלים שוב ושוב. היא דיברה בנימה צינית ומשעשעת מאוד.
קבלתי רושם שאולי עדיין לא פגשה בגבר ברמה תואמת לשלה, כזה שיוכל להתמודד איתה. השתעשענו יחד בלדון באופיים של גברים, פחדיהם, חוסר הביטחון שלהם. אבל אז זה התחיל להיות מסובך יותר. השעות שיכלתי לתת לה – אינן נוחות. המחיר – יקר מדי. המיקום של הקליניקה – דורש מאמץ רב מדי כדי להגיע, האמירות שלי – אינן די אינטליגנטיות. הרגשתי איך אני הולכת ונמחקת. איך מתערער בי הביטחון, תחילה בעצמי – ואחר כך ביכולתי לעזור לספיר. כשאמרתי לה זאת היא זעמה. דרשה שאקח אחריות, שאשתפר. שאתאים את עצמי לרמה שלה.
כך הבנתי מה עבר על כל הגברים שניסו להיות עם ספיר, כיצד למעשה היא “מסרסת” אותם עד שהם יוצאים ממנה חבולים, מוכים, מעורערים. הבנה זו היא שפתחה את הפתח לטיפול אמיתי. ניסיתי להבין מה גורם לספיר לנהוג כך. ניסיתי לפגוש את חוסר הביטחון שמתחת לתוקפנות שלה, לבדוק מדוע היא פוחדת כל כך מכל קשר. ניסיתי לשרוד, להישאר איתה, לא להיפגע, לטפל.
בזוגיות, יש צורך לתת מקום לצרכים ולרגשות של שני השותפים. בדרך כלל אין מישהו צודק ומישהו טועה. אין חזק מול חלש, טוב מול רע. יש רק שני אנשים שרוצים להרגיש נאהבים ומוערכים, שרוצים להרגיש רצויים. יש מפגש של עצמי עם עצמי, סובייקט עם סובייקט. בזוגיות אתה לפעמים הורה ולפעמים ילד, לפעמים אובייקט מיני ולפעמים מושא הערצה, לתקופות אתה הדומיננטי ולתקופות אתה יכול להיות החלש, זה שעוזרים לו, שסוחבים אותו. זוגיות שמקבעת קוטב מסוים, שברור בה מה תפקידו של כל אחד ושאין בה די חופש כדי לשנות את התפקידים האלה, היא זוגיות שלא תשרוד.
גיא הגיע לטיפול בגיל שלושים. בחור מרשים, מעורר מיד אהבה וחום כלפיו. חכם, בעל קריירה מצליחה. הוא הגיע לטיפול בעקבות קשר מתמשך עם אישה נשואה, קשר אותו אינו מצליח לנתק ושלתחושתו מונע ממנו לצור קשר זוגי. גיא רוצה למצוא מישהי שתהיה באמת שלו, שותפה לחייו, אם ילדיו. לא מישהי שצריך להסתיר, “לגנוב”, לא אהבה אסורה.
אני לומדת להכיר את גיא, את עברו, את הקשרים שיצר. לומדת את חייו, את היומיום שלו, את התשוקות ואת המאוויים. נפרשים לפניי חיים עשירים, מגוונים, מלאי הרפתקאות, מעוררי קנאה. ים של חברים, בילויים עד השעות הקטנות של הלילה, טיולים, מסיבות. לוקח לי זמן להבין שגיא, בעצם, לעולם לא נח. לא רק שכמעט ואינו ישן – הוא כמעט לעולם אינו לבדו. תמיד ביחד, בעיצומה של עשייה כזו או אחרת.
עד מהרה מתברר לי שזו אינה רק בחירה: הוא לא יכול להיות לבד. אינו יכול לשאת את חברת עצמו. מרגיש מוצף במתח ואי שקט כל פעם כשמוצא עצמו לבד – ומייד מתקשר לחבר, יוזם, יוצא.
לוקח זמן נוסף עד שאני מבינה שגם עם האחרים בעצם אינו “יחד”. מתקשה לשאת את האינטימיות של קשר קרוב מידי. גיא מספר לי שיצא עם בחורה, בחורה שרצה. הוא הצליח להביא אותה אליו, לפתות, לעורר ציפיות, לכבוש. היה מוכן להתאמץ בלי סוף לצורך זה, מוכן להשקיע את כל הזמן והאנרגיה. ואז, כשכבש – הרגיש חנוק, חייב לצאת, חייב “לחזור לפעילות”, לציד. הוא אינו מסוגל לעבור את מחסום האינטימיות של היחד. מרגיש שהוא נבלע, שהוא “מפסיד את החיים”.
היכולת להיות לבד, על פי ויניקוט, היא הבסיס והתוצאה של עצמיות בריאה. בהעדר יכולת כזו יתפתח עצמי מזויף: התאמת העצמי לסביבה במחיר של מחיקת העצמי. קושי כזה נוצר אצל ילדים שחוו בדידות יתרה בילדותם, בשל אם נעדרת או מדוכאת, ופיתחו יכולות להתאים עצמם כדי לזכות בתשומת לב, במחיר של ויתור על עצמיותם. לחילופין, זה קורה כשהאם חודרנית מדי, לא נותנת לילד להתפתח על פי דרכו, מתערבת מתוך החרדה שלה, מונעת היווצרות גבול בינה לבין ילדה. כשאין יכולת להיות לבד, אין גם יכולת להיות ביחד.
בשלב הראשון של היכרות ויצירת קשר זוגי יש בדרך כלל התאהבות. התאהבות היא מצב שבו מושא האהבה נחווה כמושלם – הוא הכי יפה, הכי טוב. כל רגע במחיצתו הוא אושר צרוף, כל רגע בלעדיו – מבוזבז. ואם היצור הנפלא הזה אוהב אותי בחזרה, סימן שגם אני נפלא. המצב הזה של אידיאליזציה הוא מצב משכר (ומשקר). בהמשך, יש צורך להתפכח. להכיר את בן הזוג כפי שהוא, על יתרונותיו ומגרעותיו. ללמוד לאהוב את הכוליות, את האהוב עצמו. לקבל את קשייו וחולשותיו. המעבר משלב האידיאליזציה לשלב של יצירת קשר הדדי ובוגר, קשר של אינטימיות, הוא נקודת המבחן האמיתית לזוגיות. אי אפשר להיות מאוהב כל החיים – לא בבן הזוג – ולא בעצמך. אפשר ללמוד לקבל, להכיר. אפשר להחליף את הריגוש והאינטנסיביות של ההתאהבות בעומקים וביחד של הקשר הבוגר. אבל זה גובה מחיר.
כדי שזוגיות תשרוד יש צורך לדעת להיות לבד, לדעת להיות באינטימיות של שניים, ולדעת לשמור על הריגושים והחיות בתוך המסגרת הזוגית ומחוץ לה. מול כל המורכבות הזו, לא פלא שנושא הזוגיות הוא כל כך טעון ובעייתי, בעיקר בתרבות שלנו, שמעודדת אינדיבידואליות וחופש. כדי לממש את הצורך בזוגיות, כשיש קשיים, יש צורך באומץ. אומץ לבחון מהו באמת הגורם המפריע, מסע להכרת העצמי על כל חלקיו. אין קיצורי דרך במסע הזה, שכן כל אחד מאתנו שונה וצריך למצוא את הסיפור של חייו שלו.
לקריאה נוספת על זוגיות.
