זוגיות ומשפחה מעגלי חיים

זוגיות לאורך החיים

זוגיות בגיל המבוגר יותר צריכה לנבוע מאהבה אמיתית ואותנטית. גבר נשאר עם אשתו המתבגרת משום שהוא אוהב להזדקן איתה, אוהב את מה שהיא מעבירה לו על עצמה ועליו, על ההווה והעבר שלהם כזוג. משום שהיא עוברת תהליכים הדומים מאוד לאלה שהוא עובר ולכן יכולה להיות ביניהם קבלה ותמיכה והבנה שהיא סוג עמוק ועדין מאוד של אהבה. אם זה לא כך, אם אדם מרגיש שעליו להסתיר ולהעמיד פנים בביתו, בזוגיות שלו, אולי באמת כדאי לו לחפש "ילדה" שתעריץ אותו.

מחקרים מלמדים שרק כשליש מהזוגות שורדים ושומרים על יחסי אהבה וזוגיות טובה לאורך זמן.

נראה שזוגיות ממושכת מתמודדת עם קשיים ואתגרים רבים (ראה ספרו של סטיבן מיטשל). לא הרבה אנשים מגיעים לגיל של אמצע החיים כשיש להם זוגיות שמספקת אותם. אלה יכולים לראות עצמם כברי מזל. האחרים, אולי מעולם לא נישאו, מתוך החלטה או מתוך כורח, אולי כבר התגרשו או חלילה התאלמנו, ואולי חיים בזוגיות שמתסכלת ומכאיבה יותר משהיא מתגמלת ומעניקה.

למרות שמחקרים מראים באופן עקבי שזוגיות משפיעה על האדם לחיוב במגוון רחב של תחומים כמו איכות חיים, תוחלת חיים וכדומה, הרי שמימושה בפועל הוא נושא מורכב וכאוב. יש מקרים בודדים מאוד של אנשים החיים לבדם מתוך בחירה מודעת. לרוב המכריע של האנשים זה פשוט קורה – זוגיות היא צורך ובה בעת היא כמעט בלתי אפשרית.

ראשית, היא טומנת בחובה ויתור – על מידה של חופש ומימוש מלא של העצמיות, על כל אותם צרכים שבן הזוג לא מספק, ובהכרח יש רבים כאלה. היא דורשת ויתור על מימוש של קשרים זוגיים נוספים שיכלו להיות, וכולנו נתקלים במצבים האלה שההתמודדות איתם היא לעיתים קשה מנשוא.

בנוסף, היא דורשת להתמודד עם רמה גבוהה מאוד של אינטימיות. חווית האינטימיות, שהיא במידה רבה פסגת האושר האנושי, היא גם מפחידה, לעיתים "בולעת", חודרת וסוחפת, לעיתים מטשטשת את הגבול שבין העצמי לזולת, חוויה שעלולה להיות מבעיתה. נדרשת זהירות ורגישות רבה כדי "ללכת בין הטיפות", לשמור על איזון שיאפשר לאינטימיות להישמר במרחק הנכון.

 

רבים מאיתנו מכירים את הפחד שכשנתבגר, נזדקן, בן זוגנו ינטוש אותנו למען בן-זוג אחר, צעיר יותר, עשיר יותר, כריזמטי יותר. זהו סיפור נפוץ, כמעט בנאלי. אני רואה את זה סביבי לעיתים מזומנות. בני-זוג נפרדים, לאחר שמערכת היחסים ביניהם הולכת ומדרדרת, ולעיתים אף לפתע, פתאום. לעיתים קרובות זה הבעל שרוצה למצוא לו משהי צעירה יותר, שמתאהב לפתע במישהי היכולה להיות בתו. במקרים אחרים אלו התאהבויות על רקע שונה, או פשוט על רקע הצורך להתאהב שוב, לחדש את אשליית הנעורים.

אני מאמינה שהפחד הזה מעוגן במיוחד בזהות של האישה. אנו לומדות על כך כבר מגיל צעיר מאוד, תוך כדי התבוננות בתהליך ההתבגרות של האמהות שלנו, תוך כדי סרטים וספרים וסיפורים מהחיים.

מה שהשנים מלמדות אותנו הוא שהתמונה, עם ההתגברות וההזדקנות, היא הרבה יותר מורכבת. מרחוק, מהגיל הצעיר, הפנייה של הגבר המבוגר לאישה צעירה, פשוט כי הוא יכול, נראית מאוד סבירה. אבל מקרוב, הדברים כבר נראים אחרת: הכוח של הנשים גדל עם הזמן. אישה שעברה את גיל הארבעים בדרך כלל כבר לא תלויה בבן הזוג שלה. בוודאי לא לצורך הולדה וגידול הילדים, אך תכופות גם לא מבחינה רגשית וכלכלית. היא כבר רוכשת כוח שמי שנמצאת בשנות העשרים והשלושים שלה לא יכולה אפילו לנחש את דבר קיומו. כוח הנשים הבשלות הוא מהתופעות הכי חזקות בטבע ומשום מה לא מרבים לדבר עליו, אולי בגלל שהוא קצת מפחיד את הנשים עצמן, ובוודאי את הגברים שסביבן. אישה בשלה הפוגשת באישה חזקה אחרת תכופות נוטה להתחבר אליה, להתגאות ולשמוח בה. בניגוד לגיל הצעיר יותר שבו אישה חזקה עלולה להיתפס כתחרות, לעורר בעיקר קנאה. זו אולי קלישאה, ואולי פירוש פשטני במידת מה בהתייחס למורכבות של נושא הקשרים שבין נשים לבין עצמן, ובכל זאת זו ככל הנראה תופעה נפשית חזקה ומהותית.

 

זוגיות בגיל המבוגר יותר, לכן, צריכה לנבוע מאהבה אמיתית ואותנטית. גבר נשאר עם אשתו המתבגרת משום שהוא אוהב להזדקן איתה, אוהב את מה שהיא מעבירה לו על עצמה ועליו, על ההווה והעבר שלהם כזוג. משום שהיא עוברת תהליכים הדומים מאוד לאלה שהוא עובר ולכן יכולה להיות ביניהם קבלה ותמיכה והבנה שהיא סוג עמוק ועדין מאוד של אהבה. אם זה לא כך, אם אדם מרגיש שעליו להסתיר ולהעמיד פנים בביתו, בזוגיות שלו, אולי באמת כדאי לו לחפש "ילדה" שתעריץ אותו. אבל זה תענוג קצר ימים ויקר מאוד. מי שמחפשת אבא לא רוצה בן זוג, לא תהיה שם עם ההזדקנות והמחלות שלא שייכים אליה.

אישה נשארת עם בן זוגה המתבגר מאותן סיבות עצמן. האינטימיות שבקשר ממושך של אהבה היא גדולה וחשובה יותר מהריגוש שבקשר חדש, מהסיפוקים המידיים שהוא מציע. באינטימיות הזו יש מקום ואפשרות להיות פחות מוגן, יותר חשוף, יותר טוטאלי. אין תחליף לעומק של קשר כזה.

 

דוגמאות:

נחום מספר לי שהוא אוהב את אשתו אהבה רבה, חי איתה כבר למעלה משלושים שנה, בהרמוניה ובהבנה. תמיד היא תמכה בו, גם בשעות הקשות. הם חברים בלב ובנפש. הוא אוהב את ילדיהם המשותפים, את החיים שבנו, מרגיש שהיה יכול להיות המאושר באדם. אבל, באותו הזמן הוא גם שונא אותה. שונא את זה שהיא כל-כך טובה אליו עד שלא נותנת לו סיבה לעזוב אותה, יודע שאם יפגע בה לא יסלח לעצמו לעולם, יחוש תמיד אשם ורע, כי זה לא מגיע לה.

אני שומעת אותו ומבינה אותו היטב. הוא אדם נבון וחם, איש טוב, כזה שאתה מרגיש שאתה יכול תמיד לסמוך עליו. חבר אמיתי, אבא ובן זוג נפלא. ובו זמנית, כולו יצר וסערה ותשוקה לחיים. הוא מבטא את זה בעבודה שלו, שהיא יצירתית מאוד, בחיי חברה מגוונים וסוערים. מבטא את זה בפנטזיות האלה שהוא מספר לי עליהן. אני רואה את זה במין ניצוץ כזה מיוחד שנשקף מעיניו, מחיוכו, מתנועות הגוף הנמריות שלו, נמר שכבר מזמן עבר את גיל החמישים.

אני מבינה את התשוקה הזו לחוות עוד, למשל לגעת שוב בגוף של אישה שהיא לא זו שמלווה אותך כבר שלושים שנה. אז מה עושים?

שתקתי כשהוא סיפר לי. הפחיד אותי להגיד לו את מה שאני חושבת, וגם את מידת ההסכמה שלי עם התחושות האלה. אני מבינה את הדילמה, את הידיעה שיהיה אשר יהיה – המחיר כבד.

כל כך בקלות אפשר לפעמים להרוס. לרמוז שמותר לו לנסות ואז אולי יסחף ויפגע בזוגיות שלו ואולי לא תהיה לה תקנה. או לעודד לוותר ולהסתכן בכך שלא הייתי די אמיצה להודות בלגיטימיות של התחושות האלה, להזדהות שלי איתן.

 

אין לבעיה הזו פתרון אחד. כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו. בעיני, כל פתרון הוא לגיטימי: אפשר לוותר, אפשר להסתפק בחיי פנטזיה סוערים המהווים תחליף ופיצוי. אפשר לנסות סובלימציות: להתמכר לתחביב, לבילוי לתחומי עניין שונים ומגוונים. אפשר לפתח רומנים מחוץ לנישואים, בין אם מזדמנים וחולפים ובין אם ארוכים ומלאי משמעות רגשית. אפשר גם להתגרש. ראיתי כבר את כל המודלים האלה, אף אחד מהם לא פשוט ולא נטול סיכונים ומחיר רגשי. אבל הם כולם חלק ממאבק החיים וכולם נמצאים בקשת הרגשות והמצבים הנפשיים של הגיל המבוגר.

לפעמים, עצם ההכרה ברגשות האלה והדיבור עליהן, בתוך הזוגיות או עם חבר קרוב או בטיפול, היא חצי הפתרון. כי בעיה שמדחיקים לא נפתרת, בדרך כלל, מאליה. היא רק מביאה לפיתוח תסמינים נפשיים ופיזיים.

ובכל זאת, מי שמשכיל לעבור את המשבר הזה ושומר על גחלת האהבה, על הזוגיות היציבה שיש בה חברות ושותפות גורל ויחד שאפשר באמת לסמוך עליו, להיזון ממנו, מרוויח חיים שאין כמותם מבחינת האיכות, מבחינת האושר, באף מודל אחר. אולי עם פחות סערות וחוויות חושים סוחפות אך עם הרבה עומק של אהבה אמיתית. אין כמעט תחרות לסוג האהבה הזה, אבל הוא לא מושג בחינם. הוא דורש משני בני הזוג להשקיע ולהתאמץ, לשמור על הזיק של החיות בתוך הקשר.

 

בעצם הקיום של זוגיות ממושכת טמון פרדוכס. האושר של היחד, של חברות עמוקה, אהבה ותשוקה ממושכת, הוא אולי המקום הכי דומה לגן עדן. יש בו את ההגנה והביטחון שניתן להשוותם רק לחוויה של להיות בחיק הורה אוהב וקשוב. לדעת שרואים אותך, צריכים אותך, דואגים לך. בה בעת, בתוך היחד הזה יש גם אובדן. של הלבד, של הייחודי והשונה, של הזר והסוחף. ביטחון וריגוש מקיימים קשר מורכב וסבוך ביניהם. הם הכרחיים זה לזה כמו שהם סותרים זה את זה.

זוגיות קבועה מביאה, אולי בהכרח, להכחשה של חלקים של העצמי. אדם נדרש לשים בצד חלקים מסוימים שלו, להגביל היבטים של קשרים מסוימים עם זולתו. במילים אחרות הוא נדרש להתחשב, כל העת, באדם נוסף – בבן זוגו. וגם אם בן הזוג הכי אוהב ונותן, הוא לא אתה עצמך. וזו משימה כבדה וקשה, לעיתים כבדה מנשוא.

ההתמודדות עם הקונפליקט הבלתי נמנע הזה היא דינמית, מתמשכת, דורשת חיפוש מתמיד אחר פתרונות יצירתיים שיאפשרו שמירה על חוויה של סיפוק, לפחות לזמן מה. ויתור על ההתמודדות יביא לקיפאון בזוגיות, למצב שבו הצורך בביטחון הופך לכוח מצמית, למצב שבו השגרה הורסת את החיוּת.

אין פתרון פשוט לסוגיה הזו. בכל זאת, ראיתי זוגות מאושרים מאוד, זוגות של חיים שלמים ביחד. זו אומנות האהבה.

 

אודות המחברת

עליזה גולדשטיין

למעלה משלושים שנה אני עוסקת בניסיון להבין, לאבחן, לטפל ולהקל על הכאב הכרוך בנפש האדם.
אני פסיכולוגית קלינית. בוגרת תואר ראשון באוניברסיטת חיפה ותואר שני באוניברסיטת בר אילן. התמחיתי שנים רבות במסגרת בית חולים פסיכיאטרי. עבדתי במדור לבריאות הנפש בצבא, במחלקה פסיכיאטרית סגורה ובמרפאה של בית חולים גהה. לאחר סיום ההתמחות סיימתי מסלול הסמכה להדרכה. בשנים האחרונות אני עובדת בקליניקה פרטית.
במקביל, עסקתי ועודני עוסקת באבחון למטרות מקצועיות שונות ומגוונות. צברתי ניסיון במפגש עם מאות רבות של אנשים.

השאירו תגובה