ארווין יאלום מבחין בין הבדידות הפיזית, זו שמקורה בהיותנו לבד, ללא חברים, ללא אנשים שניתן לשתף אותם ברגשות, מחשבות – לבין הבדידות הקיומית, האקסיסטנציאלית, החוויה של היותנו, בסופו של דבר, לבד ביקום.
הבדידויות האלה מקיימות ביניהן קשר מורכב. יש שקירבה לאחר מפחיתה, לרגעים מעלימה, את הבדידות הקיומית, ויש שהיא דווקא מדגישה ומעמיקה אותה. יש שהבדידות הקיומית מאפשרת לנו מגע אמיתי, אינטימי, עם אחר, מהווה כוח מניע, ויש שהיא מייתרת את האחר, חוסמת את דרכנו אליו.
ברגע של אינטימיות ניתן לחוש מיזוג, חבירה (מלאה או חלקית) לאחר. זו יכולה להיות אינטימיות רגשית, מחשבתית, מינית.
אינטימיות מסוימת, עמוקה, בת קיימא ושניתן לסמוך עליה – נקנית רק אחרי היכרות ממושכת, כזו שנבנית לאורך זמן. אינטימיות אחרת, אולי אף סוחפת יותר, מסעירה, יכולה להתרחש גם בין זרים גמורים.
בדידות, לעיתים, יכולה להפך לכאב נפשי בלתי נסבל. במצב הזה, אדם ניצב כשקיר זכוכית דמיוני חוצץ בינו לבין העולם. תכופות תחושת בדידות כזו מלווה בהרגשה של היות לא רצוי, לא מובן, לא שייך, אחר, סוטה, דפוק. יש שבמצב הזה מתעוררת קנאה עזה בכל מי שנראה מאושר יותר, שיש לו חברויות אינטימיות, אהבה, צחוק או הנאה.
לחליפין, ההרגשה יכולה להיות שאתה נעלה, צודק, מבין יותר מהאחרים שנחווים כעיוורים, טיפשים ושוגים באשליות. מפגש עם בדידות תהומית מהסוג הזה נוגע בקצוות, אלה של הייאוש ושל הדיכאון. הוא מהנגזרות של המוות.
הבדידות "היומיומית הרגילה" היא חוויה רגשית שבאה וחולפת. היא מגיעה, מציפה, אך לנוכח שינוי היא דועכת, נעלמת. שינוי, כמו כל דבר בחיי הנפש, יכול לבוא מבפנים (למשל כשעולה מחשבה אחרת, או מתרחש שינוי במצב הרגשי הפנימי) מבחוץ (חיוך של אחר, שיחת טלפון…) ומהאינטראקציה ביניהם (אסוציאציה המחברת אותנו לאהבה, לאמא, לחיית המחמד שלנו…).
כשהבדידות כובשת לגמרי, זהו מצב קליני המחייב טיפול. כשאנו לא נפגשים בה כלל, אולי גם אז זה תסמין שאינו בהכרח חיובי. אולי אנו מתנכרים למשהו במהותנו, בורחים מרגשות קשים, מכחישים את עובדות החיים. הכחשה לכשעצמה אינה שלילית, אך היא מעמידה אותנו בסכנה ומהווה נקודת תורפה פוטנציאלית. ושוב, אנו עוסקים בסוגיה של איזון, אותה משאת נפש שהיא בה בעת כה בלתי אפשרית וכה נכספת.
דוגמאות:
בני מספר שבשבת נתפס לו הגב. כאבי תופת. שכב במיטה, לא יכול לקום. פיזית, משפחתו היתה איתו. נפשית, הרגיש שהוא לגמרי לבד בתוך הכאב. הרגיש שכולם כאילו מבינים אבל רק הוא נמצא בתוך גלי הכאב הקשים, המייאשים, שנראה שלא יחלפו. תחושה עזה שאף אחד אחר לא יכול לכאוב איתו.
מיכל מספרת שהייתה בכנס באמסטרדם. נסעה עם עמיתים למקצוע. בערב מסוים הוצפה בתחושה של בדידות אינסופית. הרגישה מבועתת, מוצפת, מבוהלת, הרגישה כאילו היא לבד ביקום, לא יכלה להסביר את עצמה. תחושה שעברה לה לאחר כמה כוסות יין.
יעל מספרת שהלכה ברחוב ולפתע ראתה איש זקן נובר בפח האשפה. בבת אחת הוצפה בזיעה קרה. חשבה על כך שאנו האנשים בעצם כלל לא רואים זה את זה. שיש המון אנשים ברחוב ובכל זאת אנו לגמרי מופקרים לגורלנו.
מהניסיון הקליני, בדידות של אדם מבוגר ובריא, כשהיא הופכת לכרונית ומשתלטת, מערבת תכופות סוג של בחירה. היא יכולה לבטא סוג של רחמים עצמיים, מעין רגרסיה לחוויית הילד הקטן שנעלב ומתחבא בפינה ומתפלל שמישהו, אמא אולי, יבוא ויחפש וימצא ויחבק וירגיע. אפשר כמובן להבין את הצורך הזה, לעיתים להיענות לו, אך לא כשזה הופך לדפוס כרוני ומתיש.
מעבר לכל וראשית לכל, בדידות כרונית ומשתלטת מתקשרת למוות. עם זאת, היא יכולה גם לבטא תחושת אשמה. תחושה של היות לא ראוי לאהבה, לשייכות, לקשר. היא יכולה לבטא תחושה של רוע וקנאה ותוקפנות פנימית, חוויה שאסור לתת לאחרים לראות את הכיעור שבנו, פן נפגע בהם או שמא ברגע שהם יראו ויבינו "מי אנו באמת", הם יתרחקו בסלידה, יברחו, יותירו אותנו בתחושה הרבה יותר כואבת. לעיתים קרובות, מה שנראה לנו כל כך מגעיל ודוחה, משותף בעצם לכולם. בפעמים אחרות, החשיפה אכן מובילה לצורך לעשות שינוי.
בדידות יכולה לבטא גם פחד, פחד מפני נטישה ופגיעה. כשפחד הנטישה חזק מדי, יש שננסה לא להתקרב כדי שלא נצטרך אחר כך להתמודד עם הנטישה (שאכן, נמצאת תמיד באופק, מרגע שיש קשר).
היא יכולה לבטא גם גורמים מצביים יותר, כמו מיומנות לא מספקת בפיתוח קשרים, בביטוי רגשי, בלהיות באינטימיות, כמו פחד מתכונה מסוימת שאנו חשים בעצמנו (לדוגמה, הומוסקסואלים החוששים להיחשף ולכן נמנעים מיצירת קשר).
בדידות היא רב ממדית ורבת השלכות, היא כוח מניע וכוח הורס, וכדי להבינה נכון, להתמודד עימה, נדרשת הרבה מאוד התבוננות פנימית וגם אומץ כדי להעיז ולשתף מישהו אחר, זר או ידיד, פסיכולוג, כל מי שאולי יעזור לנו להרגיש חלק מהאנושי.
התשובה שאני מצאתי ושאני מציעה פה קשורה לחברוּת. קשורה ליכולת שיהיו לך בחיים אנשים שמכירים אותך מספיק ואוהבים אותך מספיק כדי שתוכל לשתף אותם בגלים הקשים האלה. שהם יוכלו להתגייס ולנסות לעזור, לשמש לעוגן עד יעבור זעם. ואותם אנשים צריכים להיות די אותנטיים ומספיק אנושיים כדי לדעת ולזכור שמה שאתה חש היום הם חשו אתמול או יחושו מחר. שאסור לשפוט ולבקר אלא צריך פשוט לאהוב ולהיות שם בשביל החברים.
טיפול טוב יכול לבנות גשר שיאפשר בהמשך יצירת קשרים כאלה.
זו תשובה מאוד חלקית. ועדיין הרבה פעמים אנחנו לבד. אולי יותר ויותר ככל שאנו מתבגרים. אבל בו זמנית גם פחות ופחות, בגלל הידיעה, בגלל היכולת לשתף עד הסוף.
עוד בנושא זה: בדידות
