מחקרים מראים שכמעט לכל מחלה יש מרכיב נפשי. מחלות לב, עור, מחלות מעיים ואפילו סרטן – ידועים כקשורים עד מאוד למצבים נפשיים של מתח, חרדה ועומס. תסמינים גופניים אינם רק ביטוי למחלות גופניות: הפרעות בשינה, באכילה, במיניות, בריכוז – כל אלה יכולים להיות תסמינים נפשיים.
האבחנה בנושא זה חשובה במיוחד – מסוכן עד מאוד לטפל בהפרעה גופנית כאילו היתה נפשית: ברור שמחלת לב דורשת טיפול קרדיולוגי, ראשית ומעל לכל. ליחס תסמינים כמו דופק מואץ או מועקת חזה לחרדה, למשל, עלול לעלות בחיי אדם. עם זאת, זה אכן גם תסמין של חרדה.
באותה המידה, לטפל באופן גופני בהפרעה שמקורה נפשי עלול להוביל לניתוחים מיותרים ומסוכנים, לנטילת תרופות שעלולות להזיק ואף לגרום לחולי, ולפגיעה ביכולת לפתור את סיבת התסמין. כך למשל, אין זה נבון ליטול תרופות לשינה, שהן ממכרות ובעלות תופעות לוואי, כשבעצם אתה סובל מבעיה זוגית שיוצרת אצלך מתח וחרדה. באופן דומה, לטפל בבעיית השמנה באופן כירורגי או בתרופות כשהסיבה להשמנה היא נפשית, יוצר מצב של ניתוח מיותר ומסוכן ופגיעה באפשרות לטפל במקור הנפשי להשמנה.
התהליך הנבון בנושא זה דורש נקיטת פעולות בסדר הבא: פנה לרופא המשפחה, או למיון באם המצב דורש התערבות מידית. בצע בירור גופני מעמיק. באם אין ממצא חד משמעי, ובפרט באם נאמר לך שמקור הבעיה הוא נפשי, פנה לפסיכולוג או לפסיכיאטר. קיימים פסיכולוגים רפואיים, קליניים ושיקומיים שאמונים הן על טיפולי עומק והן על טיפולים לשינוי תסמינים.
הרפואה האלטרנטיבית שמשגשגת ופורחת עשויה גם היא להציע מזור למגוון רחב של תחלואים על רקע פסיכוסומטי. עם זאת, תחום זה (עדיין) פרוץ מאוד מבחינת הסדרתו בחוק. אמונות שלא נבדקו, אנשי מקצוע שלא עברו הכשרה מספקת, הישענות יתרה על תחושות אישיות ללא ניסיון בעבודה עם מגוון מספק של מצבים ותחלואות, עלולים להביא לקבלת החלטות שגויה. פניה לרפואה אלטרנטיבית עשויה להיות מועדפת – אך רק באופן מושכל.
עדיין מצבי מחלה כמו הפרעות לבביות, סרטן, יתר לחץ דם וכדומה, מקבלים מענה אופטימאלי ברפואה הקונבנציונאלית. עדיין תסמינים שמקורם נפשי זקוקים לטיפול נפשי. באותה המידה, תחלואים שמקורם בתזונה לא נכונה דורשים דיאטה מתאימה. נטורופתים והומיאופתים יכולים להציע אלטרנטיבה טבעית. רפואה סינית ורפואה מן המזרח יכולה להביא מזור למגוון של תחלואים – הקוד להצלחה הוא אבחון נכון.
דוגמא:
כשרחל הגיעה לטפול היא התלוננה על קוצר נשימה, חולשה, תחושות שנדמו לה כהתקף לב וכאבים שונים ומשונים. היא כבר ביקרה אצל רופאים רבים ותמיד קיבלה את אותה התשובה: הכל בסדר איתך, הכאב הוא נפשי. את צריכה לדבר עם פסיכולוג. תחילה, יחסה אליי היה חשדני ועוין. היא לא ראתה צורך בשיחות, מה שהיא רצתה היה תרופה שתקל על כאביה.
באחת השיחות, בתוך תהליך ההיכרות, סיפרה לי שהיא מנגנת בפסנתר, ואז, בנגינה, הכל עובר: היא נהנית כל כך, עד שהיא שוכחת לחלוטין את גופה ומכאוביו. פיסת המידע הזו הייתה ראשיתה של דרך ארוכה שעברנו ביחד. בהדרגה, ספרה לי רחל על כמיהתה לאושר, למגע של חיבוק וחום. רק בנגינה היא חשה את גופה כמקום בטוח ונעים. בכל מצב אחר הוא כואב, מותקף מבפנים.
רחל נולדה בזמן השואה. אמה מסרה אותה כשהיתה בת כשנה לגוי, ונרצחה בסמוך לכך. היא עברה מאדם לאדם, ממשפחה למשפחה, עד שבגיל שבע אומצה סופית על ידי משפחה שעלתה לישראל, משפחה מבוגרת שלה ארבעה ילדים נוספים. שנים רבות עברו על רחל בלי שהנושא ידובר בגלוי, בלי שתדע מי היא באמת ועם תחושה ברורה של חוסר השייכות למשפחה. תחילה העמידה פנים שהכול בסדר, שהיא כמו כולם, למרות שכל הזמן היו מסביבה התלחשויות וסודות. לבסוף יצאה האמת לאור: היא מאומצת.
רחל מצאה עצמה נקרעת בין הכרת תודה למשפחה המאמצת, שכל כך השתדלה למענה, לבין זעם נורא על השקר: אין בה אמון. היא נזכרה בעצמה כפעוטה, עוברת מיד ליד. נקשרת ונעזבת, שוב ושוב. נזכרה בדמויות שהיו שם איתה, היו – ונעלמו. היא החליטה לנסות לברר מי היא ומאין באה. בסופו של דבר מצאה את אותו גוי שדאג לה בתחילה והוא סיפר לה את סיפורה המלא.
בתוך הטיפול צצו ועלו אינסוף זיכרונות של כאב ונטישה. ככל שזכרה יותר כך הייתה עצובה יותר. אבל בו זמנית הגוף חדל, כמעט לחלוטין, לייסר אותה. במהלך השנים התחלף חוסר האמון של רחל כלפיי בברית של עבודה משותפת, אחר כך אינטימיות של יחד וכיום זו אהבה. כיום, שיתוף הפעולה בינינו מזכיר חוויה של נגינה ביחד. אבל גם עכשיו, כשקורים דברים קשים בחייה של רחל ראשית היא אומרת “כואב לי”.
הגוף מסמל את הנפש. גוף ונפש הם יחידה אחת. לא אחת הפער בין שפת הגוף לתוכן הדברים בטיפול הוא בסיס להבנות העמוקות ביותר. ישיבה מכונסת, הימנעות מקשר עין, התכווצות הגוף בתגובה לאמירות או לנושאים שעולים, כל אלה מלמדים על החוויה הפנימית הבסיסית, זו שהמילים אינן יכולות לזכור, או להגיד. בתוך אינטימיות של קשר קרוב הופכים השדרים האלה של הגוף למסרים של רגש. לעיתים זה פחד, לעיתים מיניות, לעיתים רעב והזנחה. בתוך הקירבה וההקשבה, יש מקום מיוחד ונפלא עד מאוד לגוף.
בתוך פגישות טיפוליות אני מוצאת עצמי מוצפת בתחושות: זה יכול להיות כאב בטן, או קושי פתאומי לראות, או רעב. זה יכול להיות גירוי מיני או סלידה או צורך פתאומי לקום וללכת. זה יכול לעיתים להיות צורך לגעת, לחבק, ללטף. זה לעיתים דמעות של עצב, ים של עצב, גם כשאין בנושא השיחה כל רמז לכך. החוויות האלה עוברות הן עליי כמטפלת – והן על המטופל. הן מבהילות בעוצמתן, אך נהדרות ביכולתן לבטא רבדים עמוקים של חוויות וצרכים. הן תמיד דורשות התייחסות ומלמדות על משהו חשוב שמתרחש, כרגע בתוך הטיפול או אי שם בעבר. היכולת להעביר את שפת הגוף למילים היא במהות הפסיכותרפיה, במהות הקשר. (לקריאה נוספת ראה ספרה המרתק של ג’ויס מקדוגל – “תיאטרוני הגוף“).
הקשר בין הגוף והנפש מורכב ועדין עד מאוד. התשובה לתחלואים שלך, לכאב האישי שאתה שרוי בו, נמצאת אצלך בפנים. לאחר שנבדקת והתייעצת, ההחלטה היא שלך: חשוב תמיד על עצמך, על מה נכון לך, על מהי הבחירה המתאימה למצב שלקית בו. אמונה עיוורת ואמונות טפלות עלולות להיות מלכודת. התייעץ, הקשב להמלצות של אנשים שאתה סומך עליהם. גם אם חלית במחלה קשה, הפרוגנוזה והמהלך שצפוי לך משתנים עד מאוד בהתאם לכוחות הנפשיים ולאופן שבו תתפוס את המצב ותתמודד איתו.
