אנחנו מקיימים קשר מורכב, הדוק וסבוך, עם הגוף שלנו. בכל שיחותיי עם אנשים, יהיו אלה מטופלים, חברים, קולגות – כל אימת שהשיחה נהיית קרובה או אינטימית יותר, עולה נושא הגוף. והמדהים הוא שכמעט מעולם, באף אחת מהשיחות האלה, לא פגשתי אדם שאין לו תסכול, תסביך מהותי סביב גופו. פגשתי דוגמניות יפיפיות שמגלות שנאה תהומית כלפי חלק מגופן, יהיה זה האף, או מבנה אצבעות הידיים. פגשתי גברים שנראים כליל השלמות, אבל יש בהם שנאה כלפי הרגליים שלהם, או הישבן, או שיער ראשם. פגשתי באנשים מוצלחים, מצליחים, כאלה שנראים כמי שיש להם הכל, שעסוקים יום יום בדיאטה שלהם, בכל גרם מיותר, בכל שריר שצנח. זהו עיסוק כפייתי, שנראה שמקורו עמוק הרבה יותר מאשר אסתטיקה או בריאות.
באבחנות הפסיכיאטריות יש ביטוי נרחב להפרעות הקשורות לגוף ולדימוי הגוף. אנורקסיה, בולמיה, היפוכונדריות, כאבים גופניים שונים ללא ממצא גופני שיסביר אותם המאובחנים כסומטיזציות. מגוון רחב של אבחנות שהן שונות במהותן, בסימפטומים שלהן, בפרוגנוזה, כלומר בתהליך ההחלמה הצפוי, ובפסיכופתולוגיה, בהפרעה הנפשית שבבסיסן, אך משותפת לכולן הפרעה בדימוי הגוף, בתפיסת הגוף.
מידת הכפייתיות סביב העיסוק שלנו בגופנו היא תופעה עצומת ממדים שאנו נוטים, בדרך כלל, להתעלם מקיומה. נראה שאין כמעט אדם שמצליח לחמוק בשלום מפני קשיים נפשיים בנושא הזה. השוני הבינאישי הוא רק בעוצמה ובמידת ההפרעה של הקושי הזה לתפקוד היומיומי, להסתגלות, לחיי החברה ולחיי הנפש.
דוגמאות:
את עמיעד הכרתי בראשית דרכי, במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה. עמיעד, בן עשרים ושלוש, מאובחן כסובל מסכיזופרניה כרונית. עמיעד נולד לאם חד הורית, גם היא חולה בסכיזופרניה. בהיותו בן שלוש נפטרה האם תוך כדי שינה. אין פרטים מלאים על האירוע הזה, פרט לעובדה שעברו מספר ימים עד שהגופה נמצאה כשכל אותה העת הילד בן השלוש שוהה לצידה. קשה לדמיין מה עמיעד עבר בימים האלה. בהמשך הועבר לסבתו, אישה מבוגרת מאוד, שגידלה אותו בבית אבות ממשלתי בו התגוררה.
כשעמיעד הגיע למחלקה וניגשתי אליו כדי להכיר, לבדוק, לטפל, מצאתי אותו חוזר שוב ושוב על משפט אחד: "האף. הוא לא במקום. האף זז לי." עמיעד חזר על המשפט הזה שוב ושוב, במצוקה אמיתית. לא נראה שהיה עסוק או מודע לכל נושא אחר. הוא לקח אותי לראי ושם הראה לי את מה שרק הוא ראה: האף זז. ההפרעה הזו, המכונה דיסמורפופוביה (או הפרעת גוף דיסמורפית), מלמדת על מידת הראשוניות של הצורך בקביעות דימוי הגוף, מבנה הגוף. אפילו אצל החולים הקשים ביותר הגוף נשאר כמקור של תחושת עצמי מסוימת. עמיעד הוא דוגמה קיצונית להפרעות האלה.
רווית, בת שש עשרה, הגיעה לטיפול בליווי אמה. האם סיפרה שרווית השתחררה לאחרונה מאשפוז בבית חולים כללי ואובחנה כסובלת מאנורקסיה. בית החולים הסכים לשחרר אותה ולהימנע מאשפוז פסיכיאטרי כפוי בתנאי שתהיה מטופלת באופן אינטנסיבי ותמשיך במעקב אחר משקלה. ירידה נוספת במשקל תגרור אשפוז מחודש.
רווית נערה נאה מאוד, למרות רזונה הבולט, המצמרר. היא לומדת בכיתה י'. תלמידה מצטיינת בכל התחומים. בעבר בלטה בהישגים בתחום הספורט וגם כיום היא ממשיכה לעסוק באימונים גופניים אך באופן כפייתי, כדי לא להשמין. רווית, כמו מרבית החולות באנורקסיה, אינה מודעת למחלתה. היא פשוט חושבת שהיא שמנה. יש לה, לדבריה, "ירכיים עבות, ובטן". לדעתה היא צריכה לרזות רק עוד קצת, והיא לא מבינה למה מפריעים לה בכך, מה רוצים ממנה.
כשאני מעיינת בסיכום האשפוז אני רואה שאובחנה כנמצאת בסכנת מוות בעת קבלתה לבית החולים. ככל שלמדתי להכיר את רווית כך הבנתי את חומרת המצב. למדתי את מידת הפרפקציוניזם, את הבידוד הרגשי והעדר היכולת ליצור קשר אמיתי, קשר של אינטימיות. רווית אושפזה שוב תוך זמן קצר.
טל, בת עשרים ותשע בעת תחילת הטיפול, גם היא רזה מאוד, על סף האנורקסיה. בנוסף, היא מכבה על עצמה סיגריות בכל עת בה חשה אשמה, או ריקנות, או בדידות קשה מנשוא. ידה מצולקת כולה. בשונה מרווית, טל רוצה להיעזר. היא מבינה שמשהו לא בסדר, מאוד לא בסדר. היא רק לא יודעת להגדיר מה.
אנחנו מתחילות ללמוד ביחד. ללמוד את עוצמת תחושת חוסר הערך שלה. את תחושת האפסיות, את החוויה שאין לה מקום ושלא מגיע לה לחיות.
מה שמתחיל כדיווח, הופך בהדרגה, לווידוי אישי מצמרר. טל אינה מחוברת למה שהיא עושה לעצמה, אבל מצליחה לחבר אותי לכך. אני מתחילה לחוש כל כוויה בבשר כעוברת עליי. איני מסוגלת לעמוד בכך. אני משביעה אותה שתפסיק. מתחננת. מבקשת שתתקשר אליי בכל עת, כל אימת שתרצה שוב לפגוע בעצמה. כל פגיעה שלה בה הופכת לכאב שלי. אני נעזרת בהדרכה, בחברים, כדי לשרוד את התקופה הזו. לבסוף, היא מפסיקה. לא בשבילה. בשבילי.
מכאן אנחנו יוצאות ביחד למסע אל ההחלמה, הפעם ממקום שפוי יותר. עוד רבה הדרך לפנינו, המרחק בין היכולת שלא לפגוע בעצמי לאהבה עצמית הוא עדיין רב מאוד.
לא כל ההפרעות בדימוי הגוף הן דרמטיות כל כך. יש הפרעות מינוריות יותר, לא כולם סובלים מאנורקסיה ובוודאי לא כולם מסוגלים לכבות על עצמם סיגריות. אבל כמעט כל אחד מאתנו מכיר את המקומות אליהם לא הרשה לעצמו מעולם ללכת בגלל שהוא שמן מדי, או רזה, או שעיר, או קרח. לים, לריקודים. לקיים סקס באור, לקיים סקס בכלל. לטיולים בטבע, למסעדות. יש כיום היצע רחב של דרכי טיפול והתמודדות עם דימוי גוף פגוע. כל אחד מאיתנו צריך להכיר את התסביכים הפרטיים שלו ולדעת אם, או מתי, הם כבר מספיק מהותיים, מספיק הרסניים, כדי להחליט לטפל בהם.
