אשנב לנפש בדידות וקשר זוגיות ומשפחה סיפורי טיפול

לא מבינים אותי

לעיתים אנשים מתקשים להבין אותנו ואנו נאלצים להתמודד שוב ושוב עם מצבי קונפליקט, מתח ובדידות, דווקא עם מי שאנו מאוד אוהבים.
התבוננות אמיצה בדפוס כזה (למה זה קורה, מתי, עם מי….)- יכולה לאפשר בחירות אחרות וליצור שינוי.

לפעמים אנו מרגישים אהבה וחום כלפי אדם מסוים, חווים עצמנו כמסורים ונעימים כלפיו- אך נתפסים על ידו באופן שונה לגמרי, למשל כאדישים או תוקפניים. יכול להיות פער גדול ואפילו עצום בין מה שאנחנו מרגישים ומנסים לשדר- למה שהזולת חווה מאתנו.

זו חוויה מטלטלת ובה בעת שכיחה. היא יכולה לנבוע מקושי של הזולת להבין אותנו נכון, אך גם מקושי שלנו בביטוי רגשי, או מרגשות פנימיים סותרים: בדרך כלל מעורבים במצבי אי הבנה כאלה רבדים שונים של הנפש, אגרסיות וצרכים שאנו לא מודעים להם באופן גלוי.

מגבלות השפה הן חלק משמעותי מהתופעה הזו. אנחנו אמנם מבטאים את עצמנו גם באמצעות מחוות גופניות, הבעות פנים, טון דיבור וכן הלאה, אך בעיקר מה שמבטא אותנו הן המילים. ואלה, מעצם טבען, חמקמקות ורבות משמעות. בנוסף, המסרים שאנו מעבירים לכשעצמם, בדרך כלל, מאוד רבי משמעות ורבי רבדים, משתנים מרגע לרגע ובמידה רבה אינם מודעים אפילו לנו עצמנו.

אביא דוגמה די קיצונית ועם זאת לא נדירה. לפני מספר שנים הגיע אלי לטיפול אייל, גבר באמצע שנות השלושים שלו, רואה חשבון במקצועו שהרקע לפנייתו היה רצון למצוא זוגיות ולהקים משפחה. הוא חש שהוא עלול "לפספס את הרכבת", לאחר את ההזדמנות ולהישאר ללא משפחה.

אייל מספר שבעבר היה שלוש פעמים בקשרים משמעותיים וארוכי טווח עם נשים, קשרים שהאמין שיובילו לחתונה, אך הם עלו על שרטון והסתיימו כשהם מותירים בו טעם מר של החמצה ופספוס. הוא מפרט: לראשונה התאהב בהיותו בצבא. הכיר שם חיילת ששירתה איתו בבסיס, בחורה נאה ונעימה, הוא היה הגבר הראשון שלה. הם התאהבו, לא מיד ולא בסערה, אך עם הזמן נוצרה ביניהם אהבה גדולה. לאחר השחרור מהצבא פנו שניהם ללימודים באוניברסיטה והחליטו לגור ביחד.

הבעיה הייתה קושי של אייל להסתדר עם אמה של חברתו. האם, גרושה וכנראה תלותית, הרבתה להתקשר ולבקש את חברת בתה ולימים גם את זו של אייל. בשלב מסוים אייל החל לכנותה "הדבק". החברה אמרה לו שזה פוגע בה, שיפסיק, אך הוא חשב שאינה מתכוונת ושבסתר ליבה היא משועשעת מהכינוי. כשקיבלה התקף זעם יום אחד והודיעה לו שאינה רוצה בקשר איתו יותר, חשב שהיא צוחקת, שרק מנסה להפסיקו, הבטיח שלא יאמר לה זאת יותר, שמצטער שפגע. אך להפתעתו היא אכן התעקשה לעזוב אותו. טענה שחוסר רגישותו בנושא הזה לימד אותה שבעצם אינו אוהב אותה ואינו בן אדם די טוב ורגיש וכך הפסיקה לאהוב אותו.

במקרה השני, אייל היה בקשר עם נערה שהכיר באוניברסיטה, היה מאוהב ומרוצה, והופתע מאוד כשלפתע נערתו סיימה את הקשר בטענה שהוא קנאי ואינו מפרגן לה. בדיעבד הבין שתכופות היה מעיר לה, גוער, על מידת הקירבה שלה לחבר קרוב ללמודים, או על הדרך שבה הביטה בגברים אחרים כשהיו הולכים יחד ברחוב או יושבים בבית קפה, או על מידת תשומת הלב שהקדישה למלצר, אך מעולם לא התכוון באמת, ולא קינא באמת, וסמך עליה והאמין בה, אך כל זה היה מאוחר מדי… היא עזבה.

המקרה השלישי אירע בסמוך לפנייתו לטיפול. שוב הכיר אישה, הפעם דרך קשר שנוצר במקום העבודה, ושוב חשב שהכול טוב וזורם ושהנה מצא את אהבת חייו, אך שוב ננטש לפתע. היא אמרה שהוא תוקפני, שמשתלט עליה, שאינו מפרגן לה, שמעליב אותה במיטה.

אני שומעת את סיפורו ומרגישה את העצב שלו ואת אי ההבנה, שכן בכל המקרים הוא אכן אהב ואכן רצה לתת מעצמו ולהיות נאהב ולבנות ולעשות רק טוב. ושומעת את בדידותו ואת כאבו, ולומדת שהוא בא מבית שמדברים בו גלוי ובוטה ואמיתי, "שמים דברים על השולחן", ומבינה שאולי מכאן נובע הקושי. 

ובהדרגה, כדרך העולם, אותו דפוס נכנס אל חדר הטיפולים. אני מתמודדת עם הערות בוטות, מעליבות. פעם אני שומעת שלא הבנתי אותו מספיק מהר ופעם אחרת לא מספיק מדויק, וזה ככל הנראה נכון אך אייל מתבטא בדרך קשה לעיכול ואני מוצאת עצמי מתפתלת, מרגישה שקיבלתי "אגרוף בבטן", ומגייסת את כל יכולותיי כדי לטפל, לעבד, לאפשר לנו לראות ביחד מה קורה כדי שיתרחש תיקון. ובהזדמנות אחרת אני שומעת שהשמנתי (ואני הלא יודעת לבד כשאני משמינה, לא צריך להגיד לי…) או שהתלבשתי באופן שלדעתו של אייל ממש לא מתאים לי. ואני מנסה לפרש את התגובות האלה בכל מיני אופנים, לרדת לעומק – לדינמיקה של תוקפנות וקנאה וכעס, ולהישאר על פני השטח, עם מה אפשר לומר ומה לא, ומה זה עושה לשומע…

ומעודדת אותו להסביר עצמו יותר ולשים לב להבעות הפנים של האדם שהוא מדבר איתו, לזהות את הפגיעות כדי לתקן. וזה לא ברור עדיין אם הוא יצליח לתקן, אנחנו בעיצומו של תהליך, אבל זה רק פן אחד של מורכבותה של תקשורת.

כי אמת וגילוי לב ואותנטיות הן תכונות חשובות מאוד, אך לעיתים הן עלולות לגלוש למקומות של תוקפנות והעדר חמלה, מקומות של אי ראיית הזולת והמקום הרגשי שהוא נמצא בו. זה אולי קשור לטאקט ולרגישות, ואולי באמת לאידאולוגיה של אותנטיות קודמת לכל, ואולי זה קשור לתוקפנות ולצרכים להשתלט על האחר, כל תיאוריה תסביר זאת בדרכה אך במציאות כולנו מכירים את האנשים האלה שהם בוטים וגלויים ואנו יכולים מאוד לאהוב אותם ולהעריך את אומץ ליבם אך לא קל איתם.

כי לפעמים הרובד המודע והגלוי הוא רק קצה הקרחון. לפעמים, אנו לא יודעים עד הסוף בעצמנו למה אמרנו דברים מסוימים, למה הגבנו בחריפות יתרה, או בוותרנות יתרה. לעיתים, דווקא ככל שהקשר קרוב יותר, כך התקשורת נהיית מורכבת ומבלבלת. במקרים מסוימים אנו רוצים בה בעת דברים רבים ובחלקם סותרים. אנחנו מורכבים ומרגישים מגוון רחב של רגשות ומחשבות – בין אם נרצה להכיר בכך ובין אם לא.

 

אודות המחברת

עליזה גולדשטיין

למעלה משלושים שנה אני עוסקת בניסיון להבין, לאבחן, לטפל ולהקל על הכאב הכרוך בנפש האדם.
אני פסיכולוגית קלינית. בוגרת תואר ראשון באוניברסיטת חיפה ותואר שני באוניברסיטת בר אילן. התמחיתי שנים רבות במסגרת בית חולים פסיכיאטרי. עבדתי במדור לבריאות הנפש בצבא, במחלקה פסיכיאטרית סגורה ובמרפאה של בית חולים גהה. לאחר סיום ההתמחות סיימתי מסלול הסמכה להדרכה. בשנים האחרונות אני עובדת בקליניקה פרטית.
במקביל, עסקתי ועודני עוסקת באבחון למטרות מקצועיות שונות ומגוונות. צברתי ניסיון במפגש עם מאות רבות של אנשים.

השאירו תגובה