אשנב לנפש בדידות וקשר זוגיות ומשפחה רגשות

דווקא עכשיו, אהבה.

היכולת לאהוב, שבלעדיה אין רגיעה נפשית ואושר, דורשת להכיר בכך שהאחרים גם הם אנשים חיים, בשר ודם, שגם הם חלשים ונזקקים ומשתוקקים ומפחדים. כדי להגיע לאיזון נפשי צריך לראות גם את הזולת. זה קשה, מבלבל ותכופות מאיים על תחושת הביטחון שאנו כמהים אליה, אך זו אמת שבלעדיה לא תיתכן רווחה נפשית לאורך זמן.

זוהי עת של הרבה מאוד זעם, שנאה ופחד.

ודווקא עכשיו, מקומה של האהבה חשוב במיוחד. אהבה שמביאה בחשבון שהזולת הוא אחר ובה בעת מרגיש, זקוק, חווה – בדיוק כמו שאנו עצמנו. שיש לו זכות מלאה לרגשות, פגיעויות, צרכים.

חלק מהטרגדיה האנושית היא שבמידה רבה רק הכרה כזו, במובן הרגשי והעמוק שלה, מאפשרת אהבת אמת. אהבה שרואה את האחר, על נפרדותו, על איכויותיו ומגבלותיו, ועדיין מסוגלת להישאר אהבה.

כמאמר הפתגם הידוע, חבר הוא זה שמכיר אותך היטב ועדיין אוהב אותך. זה שמכיר את המגבלות והקשיים, הפחדים, האגואיזם, האחרוּת, ומסוגל עדיין לקבל ולרצות, לאהוב. לא פחות חשוב, חבר הוא גם זה שיודע את היתרונות וההצלחות והאיכויות, היופי והכוח – ועדיין מסוגל- לצד הקנאה והכעסים- לאהוב ולחמול. זה דורש הבנה מורכבת ובו-זמנית של היותנו נפרדים ואחרים אך גם קשורים ושייכים זה לזה.

לאהוב משמעו לראות בטובת האהוב חלק חיוני מטובתך שלך. לעיתים אדם נדרש לבטל זמנית את עצמיותו וצרכיו בפני מי שהוא אוהב, להיות מסוגל להתפנות לסיפוקו של אחר, להבנה וקבלה מלאה של צרכיו הלגיטימיים. למשל, יתכן שהילד שלך (או בן/ בת זוגך, או הורה) חווה כעת פחדים או עצב בעוד שאתה מרגיש מוגן ושליו יחסית. באותה המידה, יתכן שילדך (או בן הזוג, או החבר….) עסוק כעת בעולמו שלו, בחבריו ומשחקיו, ואינו ער כלל למה שאתה חווה, ואפילו למה שמתרחש כעת בארץ. אהבה היא היכולת להכיר בהבדלים האלה- ולמצוא מקום לצרכים ורגשות של כל "הצדדים".

הדינאמיקה הזו מלווה אותנו לאורך חיינו, כשאנו בטוב וכשאנו ברע. בעיתות מצוקה, יש שקשה לשמור על מקומה של האהבה והקבלה. דווקא אז הכרחי לשמור על האיזון, לאפשר מרחב ודו קיום, אחרת כל המערכת תקרוס.

באהבה, זו שבין חברים וזו שבין אוהבים, המעגל הזה ממשיך כמו סוג של ריקוד אינסופי. בתוך כל קשר כזה יש מאבק על דומיננטיות ושליטה ומימוש ומגע וקירבה ואינטימיות, בליעה, תחרות. תהליך מתמשך, לרגעים קסום, לרגעים מתיש, לרגעים נראה שלא ניתן לפתור אותו, שזו מלחמה, שהאוהבים הפכו לזאבים בעור של כבש, לעיתים זה מרגיש ענוג ונעים ונכון, וזה תמיד משתנה.

תפקיד הפסיכולוגיה בעת כזו הוא להכיר בצורך ההדדי הזה. להתמקד בחיזוק העצמיות מתוך אמונה שמכך תצמח גם האהבה, שחיזוק העצמיות היא המטרה המיטבית של טיפול נכון, שהיא שתאפשר למשימות ההתפתחויות האחרות לשגשג. בה בעת, ולא פחות חשוב, לאפשר הבנה, ידיעה והכרה ברגשות ובזכות הקיום של הזולת. כדי שזה יקרה, פסיכולוג טוב צריך, בשלב כלשהו של הטיפול, לא מוקדם מדי ולא באופן מציף – להיות לדמות שלמה, חשופה, אנושית. עם דעות, צרכים, פחדים ומשאלות לב. כך ההורה הטוב – וכך גם הפסיכולוג. בעת הזו, הפסיכולוגיה צריכה להגן על האהבה.

 

אודות המחברת

עליזה גולדשטיין

למעלה משלושים שנה אני עוסקת בניסיון להבין, לאבחן, לטפל ולהקל על הכאב הכרוך בנפש האדם.
אני פסיכולוגית קלינית. בוגרת תואר ראשון באוניברסיטת חיפה ותואר שני באוניברסיטת בר אילן. התמחיתי שנים רבות במסגרת בית חולים פסיכיאטרי. עבדתי במדור לבריאות הנפש בצבא, במחלקה פסיכיאטרית סגורה ובמרפאה של בית חולים גהה. לאחר סיום ההתמחות סיימתי מסלול הסמכה להדרכה. בשנים האחרונות אני עובדת בקליניקה פרטית.
במקביל, עסקתי ועודני עוסקת באבחון למטרות מקצועיות שונות ומגוונות. צברתי ניסיון במפגש עם מאות רבות של אנשים.

השאירו תגובה