יש שטוב לך, ואתה אוהב ונאהב ובטוח, ובכל זאת – אתה רוצה עוד, רוצה יותר ואחר.
יש שאתה מבוסס היטב ובעל אמצעים ויכול להרשות לעצמך ועדיין – אתה רוצה עוד.
יש שאתה מצליח בעבודתך וזוכה בהכרה והוקרה ובכל זאת – אתה רוצה עוד.
והאומללות שמסביב, שהלא האושר כה נדיר הוא, השלווה כמעט ואיננה שורה, כל אלה מביטים בך, מאיימים. "לא תחמוד", "הסתפק במה שיש לך", "עיניים גדולות", "מה חסר לך??"
ואתה מצטנע, ומתאפק ומשתדל שלא לחשוף את הרצון הזה שמפעים ושזועק ל"עוד".
וזה לא מתאים לחינוך שקיבלנו, ולא לעין הרע, ולא לחברה ולא לדת, וזה לא לגיטימי ובכל זאת זה זורם בדם ומפכה בלב ודורש "עוד".
עוד אהבה ועוד תשומת לב, עוד הערכה ועוד יקר, עוד סקס, עוד כסף. כמה קשה להבחין בין הצורך המגַדל, המאפשר, הקורא לנו להעז ולפרוץ מחסומים דמיוניים ולפרוש כנפיים – לבין זה שהוא בצע, שהוא תאוותנות שאינה מוסרית, שאינה אותנטית, שאינה יודעת שובעה, שאינה רואה איש מלבד את עצמי ואני ואפסי עוד.
יש מוטיבציה של חסך וחסר ושל מילוי צרכים וחיפוש אחר סיפוק, ויש מוטיבציה אחרת, שונה מהותית, זו של העוד. כי גם השבע, זה שטוב לו ונעים, עדיין רוצה וראוי לחיות, להגיע הלאה. כי אנו נולדים סקרנים ומלאי אנרגיה ושואפים להתפתח. זה שורש הישגים רבים ומצוינות והצלחה. זה הבסיס ליצירתיות, לניצוץ שמעבר לבנאלי. לא זה שמסתפק במועט יגיע רחוק, לא הביישן למד.
וזה שורש היות האדם אהוב, מוקף משפחה וחברים ואנשים שרוצים בו ומחייכים אליו ודרך אהבתם אפשר להתחזק ולהתעצם וללמוד איך להשיג יותר אהבה ויותר חום ויותר קשר.
וזו גם המיניות במיטבה, המיניות של כדור השלג, שככל שאנו מתמסרים לה, מספקים אותה, כך היא מתעצמת ותובעת עוד מימוש ועוד גיוון, מאפשרת התנסויות חדשות, מרגשות.
ויש שיאמרו שלא, שאסור, שזה לא מוסרי ולא נכון, אולי מנוון, אולי דקדנטי, משחית. ויש שיאמרו שאפשר רק במגבלות שהחברה הציבה לנו, למשל רק באהבה שקודשה בחופה וקידושין, ויש שיאמרו שאפשר ומותר הכל ובלבד שיהיה בהסכמה ובבחירה מודעת של שני מבוגרים. ואני נתקלת שוב ושוב בהתנגדות ובכעס כלפי האמונה הזו, כי הלא ציביליזציה שלמה, דתות גדולות וכבירות, תרבות ומסורת, כל אלה טוענים כנגד, מפריכים את הרצון הזה.
לא רק דעות קדומות וכוחות חברתיים אפלים מכוונים להצמית את הרצון ב"עוד". אכן יש בדחף הזה גם סכנות ומהמורות ותהומות שאפשר ליפול אליהם. יש שהרצון בעוד בא מתוך קנאה, מתוך רצון להיות יותר מכולם, מנצח יחיד, שליט הכל. ויש מקומות בהם אנשים אפשרו לעצמם לרצות ואכן נהיה רע, גם כשרצו בטוב. יש היסחפויות ויש מקומות שבהם הרצון בעוד הביא לקריסה, הביא לאובדן שליטה, אותו אויב מפחיד לכולנו. תמיד יתכן שהפעם נפריז, נעבור את הגבול, הפעם יהיה זה "הקש שישבור את גב הגמל", אותה גחמה אחרונה שתביא למקומות של שבר ועצב וכאב.
ובכל זאת, מותר עוד, גם אם יהיה מחיר. מותר לחשוק ולאהוב ולממש, מותר לרצות ולהשיג, ורק צריך לזכור שהתמונה תמיד מורכבת ורחבה יותר ממה שנראה על פני השטח, שצריך לחשוב ולהתחשב, לזרום, לאפשר, אבל לשמור את העיניים פקוחות והאוזניים קשובות. אכן הסכנות אורבות וכל העולם כולו הוא גשר צר מאוד ובכל זאת מותר לחיות, ולבחור בהימנעות, בלא לחצות את הגשר, בלהשאר תמיד במקום הבטוח והמוכר, גם זו בחירה מסוכנת מאוד. כי הרבה פעמים האושר והמימוש נמצאים בגדה שמנגד ואם לא ננסה – אולי נפספס ואולי נחמיץ, ויש לנו חיים חד פעמיים ורק אנחנו נוכל להחליט בבוא היום אם חיינו שווה, ממומש ונכון.
הנושא הזה שזור בתרבות בחברה. הוא מעוגן גם בתיאוריות הפסיכולוגיות, שנעות בין מודל הדחף – המתמקד באיזון וסיפוק וחסך, לבין מודל המכוון לחקר המרחב הבינאישי והסובייקטיבי – בדיון ביצירתיות, במרחב פוטנציאלי, זה שמשמעו מעבֵר למיידי ולקונקרטי, זה שמתרחש על הגבול שבין המציאות והפנטזיה, זה שכל כך מפחיד וכל כך מושך.
המכוונות אל ה"עוד" מציעה מודלים של חשיבה החורגים מהתחום הצר של שמירה על הקיים, שמירה על יציבות וביטחון כערך בלעדי. היא מכוונת לאפשר פריצת דרך, מעבר לפסגות חדשות בהבנה. למשל, מושג הלא מודע, אותו קונספט גאוני שאִפשר לנו להבין כל כך הרבה יותר למרות היותו על פניו מופרך, לא ניתן להוכחה, כי המובן מאליו אינו מכליל את ה"עוד", אך חיים מלאים לעולם דורשים אותו. מושג ה"משחק", שמכוון לאפשר לנפש להגיע למחוזות הדמיון, הפנטזיה, כל שאפשר שיהיה.
המכוונות אל העוד אינה בהכרח הוראה לפעולה. כל אחד רשאי לקבל החלטות המתאימות לאישיותו, למערכת האישית והמשפחתית והחברתית שהוא משתייך אליה, למחירים שהוא מוכן, או אינו מוכן, לשלם. כל אחד רשאי לבחור את דרך החיים המתאימה לו. אך היא הוראה לחשיבה – היא מכוונת לאפשר פתיחות רעיונית, רגשית ואינטלקטואלית, שרק מתוכה תיתכן בחירה מושכלת, מהותית.
אויב מרכזי של ה"עוד" הוא השגרה. "כי אין מלכודת מסוכנת משלוותם של אוהבים".
אנו שואפים לתחושות של סיפוק ושל שובע, של בטחון ושל אהבה, אך אותן התחושות עצמן, כשמושגות, כשהופכות לחלק מן השגרה, מאבדות מקסמן והופכות לסוג של מלכודת.
החי בנוי כך שיחפש איזון. מי שלא יודע רעב מהו, לא יוכל ליהנות עד הסוף מטעם המזון. מי שלא יודע מהו חושך, לא יוכל להעריך את האור. בהיעדר אתגר, כל הישג הופך למובן מאליו. זה לא רק צורך בגיוון, שהוא ברור ומובן, אלא גם צורך לכבוש, להצליח, להתקדם הלאה, למצות את החיים במלואם.
הרבה אוהבים, הרבה אנשים שבעים, נוטים "להירדם בשמירה". זה מצב שקל "להשמין" בו, במובן הקונקרטי והסימבולי. לאבד את הדחף, את המניע.
אך שגרה אינה שמורה לאלה הנמצאים בזוגיות ולא רק האהבה מועידה אותנו אליה. היא אורבת לכולנו, כל הזמן.
בקליניקה, אני פוגשת נגזרות שונות ומגוונות של המצב הזה. למשל, אמהות צעירות ששוקעות בשגרת הטיפול ב"גורים" שלהן ושוכחות לשמור על הגבר שלהן, לטפח גם את הזוגיות שלעולם אין לקבלה כמובנת מאליה.
אני רואה גברים שקצת לאחר החתונה שוקעים לתוך תחושה מנומנמת של שובע, של היות בנעלי בית. הם מפסיקים להשקיע בעצמם ובבת זוגם, שוכחים שצריך לחזר ולטפח, ובהדרגה הופכים לדוחים, נטולי קסם.
אני רואה זוגות שאהבתם הופכת לשגרה מתישה של עבודה-בית-שינה, שמאבדים את החלומות ואת הפנטזיות, מתמכרים לשעות של בהייה בטלוויזיה, או בורחים לימים ארוכים ואינסופיים של עבודה במשרד, ניקיון הבית, וכל אותם דברים שיכולים, אם אנחנו לא שמים לב, לגנוב לנו את החיים.
בדרך כלל הם מתרצים את מצבם בעייפות. העבודה קשה, או הילדים קטנים וזקוקים. לפעמים הם טוענים שכך טוב להם, שהשיגו מה שרצו וכך מתאים להם, הכול תקין.
אבל אני רואה את הדיכאון שאורב מתחת, את הוויתור, את השגרה המכרסמת, הממיתה. רואה איך בהדרגה כוחות החיות נוטשים, האפרוריות משתלטת, רואה איך השגרה מצאה לה קרבנות חדשים, וזה עצוב ומפחיד.
אצל אחדים זה ימשך כך עד זיקנה, ואילו אחרים יתעוררו לפתע, למשל במשבר של גיל הארבעים או החמישים, או לקראת הפרישה מהעבודה, ואז הם יתנערו ולעיתים יצליחו להתעשת ולבחור מחדש, במקרים אחרים יגלו שהחמיצו את הרכבת.
עוד אחרים יתעוררו לנוכח משבר. גירושים למשל, מבן זוג שהתעורר ורוצה לחיות ובורח מהמלכודת, יכולים ליצור הזדמנות לשינוי עבור שני בני הזוג. במקרים אחרים אירועים חריגים, משמחים או עצובים, כאלה שלא ניתן להתעלם מהם ולהמשיך בשגרה, יכולים להוות מנוף לשינוי.
ניתן לחיות אחרת. אפשר וצריך לקחת אחריות, בכוח המודעות ותעצומות הנפש שקיימות בכולנו. חשוב להבין שזה הכרחי, קיומי, דרך להינצל מגורל ידוע מראש. כשהדיכאון אינו קליני אלא קיומי יותר, נסיבתי, אפשר להינצל ממלתעות השגרה.
זה דורש אומץ להתבונן מסביב ולהכיר במצב. לראותו לא כגזירת גורל אלא כבחירה שבאה ממקום של ויתור ופסיביות. כניעה לדחף המוות המקנן בכולנו. כניעה לפחדים ולחרדות, כי מפחיד לחיות ולמצות, עלול לסחוף, לרגש ולערער, אבל מפחיד עוד יותר שלא לעשות זאת.
הדיאלקטיקה שבין אהבה וחרות מוכרת (השיר "את חרותי", למשל, מגדיר אותה היטב). הכניעה לתסריט אחד, בין אם משמעו לא לאהוב, ובין אם משמעו לוותר על המרחב, החופש, המימוש שבחרות, כל זאת לכאורה בשם האהבה, אינה הכרחית. אנשים אוהבים זה את זה כדי להיטיב, כדי ליצור ביחד חיים חדשים, עולמות רגשיים, מחשבתיים. חדוות האהבה והמיניות היא כוח עצום, הוא לא חייב להסתיים בשגרה ממיתה.
מי שחש שמשעמם לו, שהוא עייף רוב הזמן, שהוא מחפש בעיקר שקט, "שיעזבו אותי", פסיביות, צריך לבדוק היטב אם הוא לא בעיצומו של תהליך השקיעה בביצה המפחידה הזו. עליו להיחלץ משם במהירות האפשרית – לבדו, או בעזרת חברים או בעזרת טיפול פסיכולוגי, אפילו בעזרת תרופות נוגדות דיכאון וחרדה – כל דבר ובלבד לא להעמיק ולשקוע.
