אשנב לנפש הורים וילדים

אהבת הורים

כשההורה אינו דמות טובה דיה, כשהוא חרד מדי, או מדוכא, או תוקפני ומקנא, כשהוא פשוט לא זמין, או נוטש, או חולה, או מת – הנזק ליכולת לאהוב ולהיות נאהב גדול עוד הרבה יותר. הכמיהה לאהבה נשארת בעוצמתה המקורית, חובקת בתוכה כאב ותסכול בלתי נסבלים. רעב תמידי שמלווה בחוויה של חור, ריק, בעתה.

הדפוס הבסיסי של האהבה הוא הקשר שבין תינוק להוריו – אלה שיודעים להרגיע, לחבק, להאכיל, ליישן. לקרוא את הצורך ולהיענות לו. להצחיק, לעניין, לתמוך ולעודד. אהבת הורים כוללת בתוכה חוויה של רוך וחום, של קבלה, אישור ומתן משמעות. עם זאת אפילו האהבה הזו לעולם אינה מלאה. גם ההורה הטוב ביותר עסוק לעיתים בדברים אחרים, אולי באח, אולי בעבודה, אולי בעצמו. הוא לפעמים עייף וטרוד, או לא נמצא.

במשפחה טובה דיה, הילד לומד לבנות לו מרחב של פנטזיה שימלא את החסר במצבים האלה. מרחב שבתוכו הוא יכול לשחק, להיות לבד, לגדול, מתוך ידיעה שכשבאמת יצטרך – ההורה יחזור. מאידך, כשהתסכול של הילד רב מדי הוא יתקשה לפתח את הביטחון שבאהבה, וזו לעולם תהיה עבורו כרוכה גם בחוויה של חרדה, כאב נפשי ותכופות גם שנאה.

הורה שאינו מסוגל להתנתק מהתינוק לא יאפשר לו לפתח את המרחב הזה ויצור ילד (אחר כך מבוגר) אומלל ושבוי בצרכי הזולת, מרצה כל העת, או לחילופין כועס, לא בטוח. במובן הזה, עודף פוגע לא פחות מחוסר: ילד צריך מרחב של פרטיות כדי לפתח את עצמיותו. הורים שאינם מסוגלים לאפשר לו זאת פוגעים ביכולתו להתפתח כאדם עצמאי, בשל ובוגר. זהו המחיר של פינוק יתר: הילד לא לומד לזהות מה הוא רוצה, צריך, אוהב, שונא. כדי ללמוד את העצמי נדרש מרחב. הורה שאינו מסוגל, בשל חרדות או בשל אהבה עצמית לא מספקת, לאפשר לילד גם מרחב – חונק אותו.

אין מצב של פינוק יתר המתבטא בעודף אהבה או חום ויחס – במובן הזה, כל המרבה הרי זה משובח. אבל יש הורים שמתקשים להתאים את מתן האהבה לצורך של הילד גם בעצמאות, פרטיות ומרחב. הם זקוקים לתלות הטוטאלית של הילד כאישור להיותם הורים טובים, כמענה לריקנות ולחוסר ביטחון שהם עצמם חווים. הדפוס הזה, שבקיצוניות הופך לסימביוזה – יצירת יחסי תלות הדדית וחוסר יכולת לנפרדות – עלול, לאורך זמן, למנוע מהילד לפתח את אישיותו שלו, על צרכיו ורצונותיו, ובהמשך לפגוע ביכולתו לאהוב, בלי להשתלט ובלי להיכנע.

כשההורה אינו דמות טובה דיה, כשהוא חרד מדי, או מדוכא, או תוקפני ומקנא, כשהוא פשוט לא זמין, או נוטש, או חולה, או מת – הנזק ליכולת לאהוב ולהיות נאהב גדול עוד הרבה יותר. הכמיהה לאהבה נשארת בעוצמתה המקורית, חובקת בתוכה כאב ותסכול בלתי נסבלים. רעב תמידי שמלווה בחוויה של חור, ריק, בעתה.

כולנו מכירים את התחושות האלה, אך בעוצמות שונות מאוד זה מזה. אולי הנורא מכל הוא שאמא יש רק אחת. אין תחליף לדמות הזו שיכולה להכיל, להבין ולהקיף את כל הצרכים והרגשות. כמובן, אין הכוונה לאם במובן הקונקרטי: זה יכול להיות גם האב, או כל דמות אחרת שמתמסרת באופן מלא לתינוק. אבל זה חייב להיות, לתקופה מסוימת, אדם מבוגר שמסוגל לראות את התינוק כמרכז עולמו, להזדהות איתו.

הסוג הזה של האהבה הוא חד פעמי. תהליך ההתבגרות טומן בחובו את אובדן ההתמסרות הזו. בהתפתחות תקינה, גם הצורך פוחת. אולם כשמשהו נפגע, בשל נסיבות נפשיות, חברתיות, משפחתיות או גנטיות – הצורך הזה ימשיך ללוות את האדם בצורתו הגולמית לכל אורך החיים. החוסר הזה הוא בסיס להרבה כאב. אדם המצפה מאחרים להיות עבורו לאם נדון, בסופו של דבר, להתאכזב. האחר הוא תמיד אחר. יש לו צרכים, פחדים, רצונות משל עצמו. הוא לא יכול לבטל את עצמו, לאפשר למישהו אחר להיות מרכז עולמו. אולי קצת, לרגעים – אך לא לאורך זמן.

 

אודות המחברת

עליזה גולדשטיין

למעלה משלושים שנה אני עוסקת בניסיון להבין, לאבחן, לטפל ולהקל על הכאב הכרוך בנפש האדם.
אני פסיכולוגית קלינית. בוגרת תואר ראשון באוניברסיטת חיפה ותואר שני באוניברסיטת בר אילן. התמחיתי שנים רבות במסגרת בית חולים פסיכיאטרי. עבדתי במדור לבריאות הנפש בצבא, במחלקה פסיכיאטרית סגורה ובמרפאה של בית חולים גהה. לאחר סיום ההתמחות סיימתי מסלול הסמכה להדרכה. בשנים האחרונות אני עובדת בקליניקה פרטית.
במקביל, עסקתי ועודני עוסקת באבחון למטרות מקצועיות שונות ומגוונות. צברתי ניסיון במפגש עם מאות רבות של אנשים.

השאירו תגובה