מתוך מה בסך הכול בקשתי:
טלי היתה בת עשרים ושתיים כשהכירה את אייל, הם למדו ביחד לתואר הראשון. ההתאהבות שלהם היתה חזקה וסוחפת. מיד ידעו שזה לתמיד, שיש להם אהבה מיוחדת, עמוקה, מרגשת, כזו שצריכה גם להביא להקמת משפחה. שניהם באו ממשפחות שבהן יחסי ההורים היו מעורערים, והם ידעו שאהבה אינה דבר מובן מאליו, שהיא זכייה נדירה שיש להוקיר ולטפח. הם נישאו בידיעה שיש ביניהם קשר של תשוקה וריגוש – וגם של חברות, אמון וביטחון.
בתוך כמה שנים להבת התשוקה של ההתחלה, כדרכה, דעכה. טלי הצטערה. היא חששה שזה עלול להזיק לזוגיות שלהם. אייל הרגיש שזה טבעי לחלוטין ואין כל סיבה לדאגה, שהרי האהבה שלהם גדולה בהרבה מכל מרכיב בודד שלה כמו סקס. הוא הציע שיגוונו את יחסי המין שלהם, שיתנסו בכיוונים חדשים. טלי הרגישה שהעמדה הזאת של אייל נכונה גם מבחינתה: כשם שהקשר הזוגי מאפשר לה, במשך השנים, לא רק טיפוח של הזוגיות אלא גם השקעה בילדים, בקשרים חברתיים ובעבודה, וגם עשיית דברים מסוימים לבדה, ללא אייל – כך גם הסקס יכול לשמש עוד אמצעי לבילוי, לריגוש והעשרה.
בהחלטה משותפת הם התנסו ביציאה לסופי שבוע רומנטיים, במשחקי תפקידים בסקס, בסדנת טנטרה, ובהמשך – גם בחילופי זוגות. לעיתים זה היה נפלא, בפעמים אחרות מביך, או נלעג, או משעמם, אך תמיד זה נעשה לחלק מהעולם המשותף שלהם, לעוד נדבך באהבתם. נכון, לפעמים היתה קנאה, היו גם תקופות של כעס, אך כל אלה התבטלו לנוכח ההבנה המצטברת שאהבתם תנצח את כל הקשיים.
לפני כשנה הם הכירו זוג חברים בעת טיול. תוך זמן קצר שני הזוגות התקרבו מאוד, נוצרה חברות סוחפת, עזה. שעות של בילויים משותפים, שיחות נפש, קירבה ואינטימיות. בהדרגה, טלי ואייל חשו גם משיכה מינית אל הזוג החדש. הם הלא בעלי ניסיון בתחום ויודעים שאת הפנטזיה הזאת אפשר לממש. הם רמזו לחבריהם שהיו רוצים להתנסות איתם גם בחוויות מיניות ורומנטיות.
טלי, בת ארבעים וחמש בתחילת הטיפול ואם לשני ילדים בוגרים, מספרת שתמיד הרגישה צורך להיות אמיתית לגמרי בקשר עם אייל, אך בה בעת היא גם קנאית למרחב הפרטי שלה, שיש בו סודות ומקומות של חושך. חשוב לה להיות תמה וגלויה ובה בעת לשמור על הזכות לממש את משאלות הלב הכמוסות. היא תופסת עצמה כנאמנה עד הסוף לעצמה ולמשפחתה, גם כשזה דורש ממנה לפשר בין דרישות המצפון והלב, בין עולם היצר והרגש לאמות מוסר שונות, וגם כשזה דורש ממנה ללכת על הגבול הדק שבין מציאות לדמיון, בין מימוש פנטזיות לשמירה על חיי משפחה ועבודה יציבים ובטוחים.
טלי אומרת שעל אף הזוגיות הפתוחה שהיא ואייל מקיימים כבר שנים, במרבית המקרים היא אינה ממומשת אלא משמשת מעין אתגר, משחק מדליק ומגרה בין שניהם. במציאות, הם יותר מממשים את תהליך החיזור והפיתוי המספק ומהנה בפני עצמו מאשר את חילופי הזוגות בפועל. זה מאפשר להם להתענג על מה שבשבילם הוא פנטזיה משותפת, ולפעמים הם אפילו מתמכרים לה, לריגושים ולתשוקות שהיא מעוררת. מבחינתם, הפנטזיה הזאת אינה פחות משמעותית מהמציאות היומיומית, זו של כן ולא ושחור ולבן.
טלי מוסיפה כי בינה לבין אייל מוסכם שהמין הוא נושא משותף לשניהם כזוג, אך גם אם תהיה חוויה של מין מזדמן או אפילו רומן לאחד מהם, הם ישרדו. ימצאו דרך להתמודד עם כל מצב שיתעורר. הזוגיות שלהם, המשפחה, היא מעל לכל.
זוגיות פתוחה היא טאבו בשביל רוב הזוגות הנשואים, אך היא סם חיים לזוגות רבים אחרים. היא מסוכנת ורווית אפשרויות בה בעת. במשך יותר מעשרים שנות נישואיהם צורת החיים הזאת מתאימה לטלי ולאייל. הם נהנים מכל העולמות, גם נשארים יציבים ובטוחים בזוגיותם, באהבתם, אך גם משאירים מרחב לקשרים אחרים, עם זוגות אחרים או כיחידים, לעיתים בדמיון, לעיתים במציאות. כל אלה עד המפגש המשברי עם הזוג האחרון שהכירו.
לכל אחד מאיתנו, ולכל זוג, יש הגדרה משלו באשר למותר ולאסור בתוך קשר. מיניות ותשוקות, פנטזיות ומשאלות לב, נמצאים בכל מפגש. מפגש עם פנטזיות של האחר עלול לעורר רגשות עזים. הוא יכול לפתות, להזמין למשחק. המשחק עשוי להפוך למציאות, להרפתקה שסופה אינו ידוע.
בפעמים אחרות, מפגש כזה מעורר התנגדות, חרדות ופחדים. פנטזיות הן דבר אישי ואנו שונים מאוד בעולם הפנימי המורכב והפתלתל הזה. מה שמושך את האחד עלול לדחות את האחר. במפגש בין-זוגי פנטזיה של אחד הזוגות יכולה לאיים על סדר הדברים המקובל על הזוג האחר, על האיזון המורכב שזוגיות מושתתת עליו, כפי שבוודאי חש הזוג החדש שטלי ואייל פגשו.
יתר על כן, קשר צריך גם לאפשר מרחב שבו הפנטזיות יכולות להיאמר בקול, להישקל, להתקבל או להידחות. אפשר שתהיה מיניות בין זוגות ואפשר, באותה מידה של לגיטימיות, שלא תהיה. כמו כל דבר הנעשה בין בוגרים, כל עוד הכל בהסכמה ובידיעה ובבחירה, הכל אפשרי. מפגש עם מקומות שבהם אין עוד אפשרות לדיבור, למשחק במובן הרחב ביותר של התאמת צרכים ומשאלות לב, מוביל כמעט תמיד לקריסה. כך בתוך זוג, כך בין זוגות. מותר אם כן לדבר, להציע, לנסות – כל עוד לא מופעל כל כוח של כפייה. את זה כנראה החברים החדשים לא יכלו לקבל ולהבין.
הדילמה שטלי מעלה מרתקת ומהותית למי שרוצה למצות עד תום את חיי הרגש. היא אינה שמורה רק למיניות אלא נוגעת לתחום הרחב והמאתגר של מפגש רגשי אינטנסיבי, סוחף, שהגבולות לא בהכרח נשמרים בו. יש יחידים וזוגות המתמכרים לקשר שיש בו אמת רגשית ויצרית, לאינטנסיביות של קשר קרוב. מפגש כזה הוא נדיר ויקר, והוא כאוויר לנשימה למי שמכיר אותו ומכור לו. זו התמכרות שיש בה דברים טובים אבל גם קושי וסכנה.
קשרים כאלה בהכרח כוללים בתוכם גם את המורכבות של הרגש והפנטזיה. הם כוללים קנאה ורצון להרגיש תאוֹמוּת, להתעלם מהשונה. הם כוללים את הרצון להיות “הכי” ואת הצורך בבעלות. הם כוללים רוך ואהדה ורצון לתת. לרגעים, האהבה מנצחת, לרגעים ההרס משתלט. בכל מפגש ובכל שיחה הרגשות שבים ומתהפכים ומשתנים, כבתוך סערה מתמדת. יש בזה הנאה גדולה של ריגוש ועניין ואתגר, ויש בזה גם סבל וכאב נפשי, לעיתים עד כדי עייפות ורצון להתרחק, לברוח.
טלי מתמודדת עם שאלות קשות. האם ייתכן שמשהו פגום בה, בהם, אולי בכך שאינם מקנאים זה לזה כדי להימנע מסקס עם אחרים. אולי בכך שאינם מסתפקים בכל הטוב שיש ביניהם וממשיכים לחפש אחר עוד ריגושים, עוד חוויות. היא מעלה חשש שאולי היא משקרת לעצמה, שאולי החברים צודקים ומשהו לא תקין אצלם. היא מרגישה גם כעס כלפי אייל: בעיניו, כל האירוע נשאר בעיקר אנקדוטה משעשעת. “הם אנשים מוגבלים. טעינו בהם. התגובה שלהם חסרת כל פרופורציה וכל בסיס. הם יכלו לזרום איתנו – ויכלו גם לסרב. הזעם שלהם מעיד על מופרעות שלהם ואינו קשור אלינו. מבחינתי, הם לא קיימים יותר”.
טלי רוצה להאמין לאייל, להתנחם בדבריו כמו תמיד, אבל אינה מצליחה לפתור את הדילמה הזאת, וגם לא להניח לה. לזמן מה היא ניסתה לעקוף אותה, לדחוק אותה הצִדה, להמשיך הלאה. אבל היא לא מאמינה באמת בפתרון הזה. היא לא רוצה לייחס לאירוע הזה משקל כה גדול בנפשה, אבל גם אינה יכולה אחרת. זוהי ההתמכרות לחברות. היא מושכת, מאתגרת, מאפשרת ללמוד את גבולות העצמי ואת גבולות הזוגיות, בלעדיה החיים עניים יותר, דלים – אך היא גם תובעת את מחירה.
בשיחות הטיפוליות טלי נתונה לרגעים במעין דיון אידיאולוגי, כזה העוסק בפילוסופיית חיים. למשל, כמה כעס אפשר לבטא בתוך קשר, איך ומתי. במילים אחרות, האם עליה להמשיך לחפש פתרון לקונפליקט עם החברים, או לשכוח אותם ולהמשיך הלאה.
הדילמה של הכמיהה לריגוש, לחידוש ולחוסר ודאות מול הרצון בביטחון, יציבות וידיעה, מלווה כל זוגיות ארוכת טווח. עולם הרגש והקשר, אפילו זה שהאהבה שלטת בו, והיא עדינה וזכה בראשיתה, לעולם מורכב יותר מכפי שאנו מוכנים ורוצים להודות, בפני זולתנו ובפני עצמנו.
אחרי הסיפור
אהבה היא סוג של כמיהה למיזוג. במקביל, כדי לשמור על העצמיות ועל הזוגיות לאורך זמן יש לשמור גם על האפשרות למקומות פרטיים וחבויים, להתנסויות נוספות שלעיתים סותרות לכאורה את הטוטליות של האינטימיות הזוגית. הדיאלקטיקה הזאת, שכל זוג מתמודד איתה בשלב זה או אחר, היא עוד אחת מאבני הנגף בדרכם של אוהבים, לאו דווקא רומנטיים, למימוש של קשר ארוך, יציב ואוהב.
קל להבין את הרצון והצורך בשיתוף ובמיזוג, שכן הם במהות האהבה. הרבה יותר קשה להסביר למה, בתוך המצב הזה, יש צורך בהתנסויות נוספות החורגות מהעולם הפרטי של אחד ועוד אחד.
כל זוג בונה לעצמו את מערכת הכללים והערכים המתאימה לו. זוגיות פתוחה היא דוגמה להחלטה כזאת, בדומה להחלטות משמעותיות נוספות (הבאת ילדים לעולם ואופן גידולם, הקשר עם משפחות המוצא, ניהול הבית והחיים המקצועיים) המזמנות דילמות ומכשולים בקשר הבינאישי.
זוגיות צריכה להיות בנויה על הסכמות הדדיות בנושאים אלה, והיא צריכה להישאר תמיד גמישה ודינמית כדי להכליל שינויים. במשך שנים בני זוג מתקרבים ומתרחקים, נפתחים ונסגרים, מושקעים בזוגיות יותר ופחות. למשל, המיניות יכולה בתקופות מסוימות להיות אינטנסיבית, תכופה וסוערת – ובתקופות אחרות להיות נדירה, לא מספקת, לא מרכזית. רבים נוטים להסתיר את התופעה הזאת, אך במציאות זוגיות יכולה לשרוד גם תקופות ארוכות מאוד של מיניות משנית, כמעט לא קיימת (למשל כשהילדים קטנים, או כשמי מבני הזוג מוגבל או חולה). אין להיבהל מזה, למרות שיש לשים לב להשלכות האפשריות של המצב. באופן דומה, אפשר להסכים על זוגיות פתוחה, לזמן מוגבל או באופן קבוע, או לבטלה כעניין שאינו מקובל על בני זוג.
היכולת לשלב בין אהבה לתשוקה לאורך זמן מחייבת שימוש בפנטזיה. המוכר והקרוב אינו יכול להיות גם המסעיר והאחר. זהו נתון שהאוהבים נדרשים להכיר בו וללמוד לחיות איתו. אין דרך אחת לשמר את האש, אין מתכון, אין נכון ושגוי. נדרש רק אומץ להמשיך לחפש, להישאר בקשב פנימי ולהאזין גם לצרכים ולרצונות של בן הזוג.
