(הסיפור לקוח מהספר מה בסך הכול בקשתי)
פגשתי את חיים לראשונה מעט לפני יום הולדתו השמונים. גבר צנום וגבוה, גילו ניכר בפניו חרושות הקמטים, בסגנון לבושו המיושן. דיבורו רהוט והוא מקרין חיוניות, מבטא סוג של פעלתנות נמרצת, קדחתנית כמעט, כמו אדם שחייב להספיק הרבה ואינו בטוח שהזמן יאפשר לו.
סיפר שהתאלמן לפני כשנתיים מאישה שהיה נשוי לה יותר מחמישים וחמש שנה. הוא אב לשלושה ילדים וסב לשמונה נכדים. אשתו מתה לאחר מחלה ארוכה וקשה, והוא סעד אותה עד שעתה האחרונה. מותה הותיר אותו בתחושות של ריקנות ובדידות. בו בזמן, הוא חש אי-שקט, מעין ידיעה פנימית שהוא רוצה להעניק לעצמו הזדמנות לחיות שוב, לתת משהו לעצמו. בנו, קולגה ותיק שלי, שכנע אותו לפנות אלי, רק לכמה שיחות, להבהיר כמה עניינים.
נפגשתי עם חיים פעם בשבוע, במשך כשנה. זה לא היה בדיוק טיפול: אני בעיקר הקשבתי, פעורת עיניים, מרוגשת, לעיתים קרובות על סף דמעות, מרגישה אהבה והערכה אינסופיים לאיש הזה, מרגישה קטנה ליד החיים, האירועים ותעצומות הנפש שנפרשו בפני. אני לא יודעת להגדיר מה הוא קיבל ממני, פרט להזדמנות לספר את סיפורו. אני, בכל מקרה, קיבלתי מתנה גדולה, זכיתי לחוויה יוצאת דופן.
בתקופת ההיכרות הראשונית חיים מספר לי מעט על ילדותו בפולין. אביו היה סוחר בדים, אמו לא עבדה, חמישה אחים ואחיות, חיים בעיירה קטנה, לימודים ב"חדר". שיגרה של שעות פנאי בשלג בחורף, בנהר בקיץ, של ארוחות ערב שישי עם קידוש ושירים, של חמין בשבת. לא איזו אידיליה, פשוט חיי עיירה רגילים, מובנים מאליהם.
כך היה עד גיל תשע לערך. ואז זה התחיל, בהדרגה: לקחו את אבא, הם לא ידעו לאן, והתברר שכמעט כל הגברים הבוגרים נעלמו בתוך כמה ימים מהעיירה. אחיו הגדול והוא החלו לעבוד בעיר הקרובה, עבדו בכל מה שמצאו כדי לפרנס את המשפחה, והצליחו להביא קצת מזון בשביל לשרוד. ערב אחד הם חזרו הביתה ומצאו את הכול נטוש. אמא, שני אחיו הצעירים, ואחותו הקטנה שאליה הוא הכי מתגעגע – כולם נעלמו. לא ראה אותם יותר.
והוא ואחיו ברחו, הסתתרו כמעט שנתיים עד שתפסו אותם. ישנו ביערות, אכלו כל מה שמצאו בסביבה, היו רעבים, מפוחדים. אחרי כל הבלהה הזו אולי הוא אפילו רצה קצת להיתפס, לא יודע להגיד. הנאצים לכדו אותם בוקר אחד במחבוא שלהם אצל גויה אחת בכפר קטן. הוא בטוח שהיא הלשינה עליהם. "הפולנים היו הכי גרועים". שלחו אותם לבירקנאו ושם הם חיו כשנה, אם אפשר לקרוא לזה חיים. הוא לא רוצה לדבר על זה כעת. כדי לשרוד במחנה השמדה צריך להיות מוכן לשלם כל מחיר.
המלחמה נגמרה, הגיע יום השחרור והצבא האדום נכנס למחנה. אחר כך באו אנשי הסוכנות היהודית, ארגנו את הילדים לקבוצה והעלו אותם לאונייה שהפליגה לארץ.
חיים מדבר מהר, מרפרף על פני הסיפורים המצמררים האלה, נותן לי רק לטעום מהזיכרונות, מהגעגועים ומהזוועה. לרגעים נראה לי שהוא חס עלי, רואה את האימה שבעיני. משתף אותי בתחושת הבושה והזעם שעלתה בו כשהבין, במשך השנים, שמי שלא היה "שם" לא מסוגל להקשיב לסיפורים ולפעמים אפילו מאשים במילים כמו "הלכתם כצאן לטבח".
עם זאת, ניכר שלא על זה הוא רוצה לדבר כעת, "אולי פעם, אם יישאר זמן, אלך ליד ושם ואספר את הסיפור שלי, יש להם הרי מבצע גדול כזה". הוא מאלה שהשתקמו, שבנו לעצמם חיים, שהמשיכו הלאה. הסיוטים, שליוו אותו בעשרים השנה הראשונות, חלפו. הוא עסוק בדברים אחרים.
והוא מספר לי בגאווה על תקופת שירותו הצבאי בחיל התותחנים. על היותו חייל מסור, אחראי, לא מפקד אבל כזה שסומכים עליו. במלחמת העצמאות נפצע בידו ועדיין יש לו צלקת ענקית. במלחמת ששת הימים עלה על מוקש, ובמשך שישה חודשים היה מאושפז עקב פציעה בגב. בכל זאת הוא חזר ליחידה שלו, והשתתף גם במלחמת יום הכיפורים, כי צריך.
חיים גם גאה מאוד בהישגיו בעבודה, התחיל מכלום, מאפס, וסיים כמנהל גדול. היה אחראי לכמה מהפרויקטים הגדולים ביותר של בניית שכונות מגורים בארץ הזו, ועד היום כשהוא עובר בשכונות "שלו" הוא מרגיש סיפוק – "את זה אני בניתי". אני פוגשת בציונות שאינה פילוסופית ואינה מתלבטת, אלא מעוגנת בסיפור חיים שאומר שכאן הבית, שאין מקום אחר. והסיפורים שופעים ממנו. הוא מדבר על הילדים שלו, על האישה, על הנכדים, על החברים. חייו מלאים ומגוונים, והוא מרגיש שבאופן כללי, בהתחשב בנסיבות ילדותו, הוא הצליח יפה.
באחד המפגשים הראשונים שלאחר תקופת ההיכרות חיים אומר לי: "את יודעת, לו יכולתי להחזיר את הזמן לאחור, והיו נותנים לי לשנות דבר אחד בודד, הייתי רוצה שתהיה לי לפחות עוד אהבה גדולה אחת. אולי רומן, אולי אהבה אחרת, אבל כזו אמיתית שגורמת לך התרגשות ודפיקות לב, שגורמת לך לקום בבוקר ולהרגיש התרגשות של ציפייה".
חיים הוא איש החוסך במילים ומדייק בהן. לא אחד שמשנה דעותיו חדשים לבקרים, לא כזה הנתון למצבי רוח. אם הוא בחר לומר זאת, קדמה לכך מחשבה רבה. אני מבינה שהוא אומר לי משהו רגשי, עמוק, הנוגע במהות החיים – ולא בעובדות ובהיסטוריה. הוא מספר לי את הסיפור הבא:
"היתה לי פעם אחת אהבה גדולה. זה היה בקיבוץ שאליו נשלחנו, ילדי המחנות. שיכנו אותנו בצריפים, בנים ובנות, מקום יפה, מוקף בדשא. היה אוכל טוב, והיו מדריכים, אנשים צעירים, חסונים, קיבוצניקים, 'צברים'. הם אהבו אותנו, השקיעו בנו, לימדו אותנו עברית, חשבון וציונות, לאחוז במחרשה ולהחזיק בנשק. הם לימדו אותנו להתגונן, להרביץ, לשחק. הכול היה חדש ונפלא. אוכל טרי, טעים, בשפע. אני זוכר את העגבנייה האדומה, רחוצה, עם קצת מלח. מעדן מלכים.
"כל היום למדנו ועבדנו. בערב היינו מתקבצים, לפעמים סביב מדורה ולפעמים בחדרים, שרים, מפטפטים. שם היא היתה, שם הכרתי אותה ושם התאהבתי לראשונה. בכל הכוח, בכל עוצמת הרגש של נער מתבגר, בן שבע עשרה.
"קראו לה ריבה. גם היא היתה 'משם', גם היא שרדה את המחנות ונותרה לבדה בעולם. היתה מגניבה אלי מבטים בעיני התכלת שלה, מסמיקה ומשפילה מבט. הייתי אז נער נחמד למראה, לא כמו היום. קצת צנום מדי, קצת גמלוני כזה, אבל כנראה היה בי משהו, כי אני הרגשתי שהיא רוצה, שיש לה רגש כלפי. ואגב, היא לא היתה היחידה…
"כשהייתי עובר לידה, נשימתי היתה נעתקת. זה לא ביטוי, זאת אמת. לא יכולתי לנשום. לא יכולתי להוציא מילה מפי. כשכולם היו מסביב, יכולתי להתבדח, יכולתי להרשים, הרי יש לי קצת שכל – אבל כשנקלענו לבדנו הייתי כאחוז שד. משותק, מבועת.
"כל לילה הייתי חולם עליה, כל יום הייתי מחפש אחריה במבטי, אך לא הצלחתי לומר לה מילה. ואז היא כתבה לי מכתב. כתבה שאני מוצא חן בעיניה ואם אני רוצה, שאבוא לבקרה בחדרה למחרת בערב. שותפתה לחדר לא תהיה והיא תכין לי כוס תה. באתי, ישבתי לידה כמשותק. היא אמרה שהיא מבינה מה עובר עלי, שגם היא מרגישה כך.
"בהמשך היינו נפגשים מדי פעם. תמיד במבוכה, תמיד הבושה הזו. ובין מפגש למפגש מבטים, מחשבות. הייתי מחליט שעכשיו אני ניגש ומושיט לה יד, מציע לה לטייל ביחד, אומר לה כמה יפה לה השמלה, משהו, כל דבר – ואז רואה אותה ונאלם, קופא שוב.
"בשנת 1948 פרצה המלחמה ונשלחנו לחזית. שמרנו על קשר. בשלב כלשהו נודע לי שיש לה חבר. גם לי היו חברות פה ושם. התנסיתי, ידעתי נשים. מדי כמה חודשים הייתי רואה אותה, היינו קובעים מראש או נפגשים במקרה. ובכל מפגש כזה הרגשות היו מציפים, אבל אפילו לנשק אותה לא יכולתי.
"לימים היא התחתנה עם בן גרעין אחר. גם אני התחתנתי. מדי כמה שנים היינו מתראים ורואים בעיניים שהאהבה הראשונית עדיין קיימת. אפילו במפגש מחזור לפני כמה שנים, כשחגגנו חמישים שנה לעליית ההיאחזות על הקרקע, פגשתי בה. והיא עדיין כל כך יפה בעיני, כל כך נהדרת. והיא כבר סבתא לארבעה נכדים".
"למה לא יכולתי להיות איתה?" שואל חיים.
השאלה של חיים קשה וכואבת ואין עליה תשובה אחת. נראה שזה המחיר של טראומה נפשית קשה. אולי מי שבא "משם" לא יכול להרשות לעצמו להיות מאושר, מי שאיבד כל כך הרבה אהובים וקרובים אינו מעז לאהוב באופן מלא. התמסרות לאהבה דורשת מידה רבה של אמון, שאינו אפשרי למי שכל עולמו כבר חרב עליו.
חיים מסתכל על חייו לאחור ואומר שלו היה יכול שוב לבחור, היה מבלה את חייו עם ריבה. הוא חי בתחושת החמצה. חיים הוא איש אמיץ, שהתמודד עם מאורעות קשים מילדותו ועד שיבה. אך גם היום, בערוב ימיו, מטלטלת אותו הכמיהה לאהוב ולהיות נאהב באופן המלא והעמוק ביותר. ועד כה בצומת הזה הוא פחד, לא העז, ויתר.
נראה אם כן שחיים עיגן את זהותו הבוגרת סביב הכמיהה לאהובתו האובדת, משום שהיא מסמלת בשבילו את כל מה שבעקבות השואה שעבר כבר לא היה יכול לפרגן לעצמו. במילים אחרות, בשביל חיים ריבה היא הרבה יותר מאישה שאהב ורצה. היא סמל, פנטזיה, מושא לתשוקה ולכמיהה. היא כל הטוב שלא היה לו.
יש אהבות המחזיקות לאורך חיים שלמים, מתממשות לקשר ארוך טווח, אינטימי, חברי ומגן. אך כשאהבה מתממשת היא נעשית מורכבת יותר, מושלמת פחות. הסיפור של חיים וריבה הוא רומנטי ומרגש, ואנו רוצים לחשוב שיש אהבות כאלה, אהבות גדולות מהחיים שהן ייעוד וגורל. עם זאת, לצערנו ולשמחתנו, לטוב ולרע, זהו כמעט תמיד קצה של קרחון. בהסתכלות מפוכחת יותר נגלה שמתחת לפני השטח רוחשים מעמקים סוערים רבים.
אני מאמינה שחיים אהב את ריבה, רצה בה, נכסף אליה. עם זאת, הבחירה שלא לממש את הקשר הזה באה ממקומות נפשיים מורכבים מאוד, ברובם לא מודעים, הקשורים לעולמות האפלים והמסוכסכים של הנפש. אולי הצורך להעניש את עצמו, אולי דימוי גברי פגוע, אולי יצר הרס עצמי, אולי אשמת הניצולים. נוכל להעלות השערות במשך חודשים ושנים אך לחקר האמת לא נגיע, משום שאין אמת אחת.
העובדה המצערת היא שחיים מרגיש שהחמיץ את אהבת חייו. שלא זכה לממש אהבה סוערת, טוטלית, מלאה. והחוויה הזו, שעומדת בסתירה קשה כל כך לאיש המבטא אותה, עצובה בעיני מכל.
התאהבות היא מצב זמני. רק התאהבות שאינה ממומשת יכולה להפוך לאגדה המחזיקה לאורך חיים שלמים.
בינתיים, במקביל לשיחות בינינו, חיים עוקר לבית מוגן ביוזמתם של ילדיו המסרבים שיחיה לבד ומשכנעים אותו ששם תיפתח ההזדמנות שהוא מייחל לה, ההזדמנות לחיות שוב. הוא עוזב את ביתו ואת עברו, את הבית שבו נולדו ילדיו, שבו חי את חייו הבוגרים, ושבו גם מתה אשתו. הוא נפרד מהזיכרונות, מהשכנים, מהרכוש, עוזב שוב חיים שלמים ומתחיל פרק חדש. והפרידה קשה ועצובה, אבל היא גם מסמנת התחלה חדשה המתגלה כצעד נכון ביותר בשבילו.
הבית המוגן בנוי בין שטחי דשא נרחבים, בפאתי העיר, וחיים פוגש בו מאות אנשים בני גילו. הוא מבוהל מעוצמת השינוי, חושש מהזיקנה ומהשקיעה במקום שאליו באים רק "אלטע זאכן כמוהו". עם זאת, הוא ממשיך לבוא לשיחות עמי ומשתף אותי בחוויית ההיקלטות במקום החדש.
די מלכתחילה הוא מגלה שהוא מחבב את השינוי הזה. "סוף סוף הגעתי למקום שבו אני יכול גם לנוח". בלחץ ילדיו הוא מסכים לאכול בחדר האוכל עם כולם, ומשתתף בפעילויות כמו ספורט וחוגי אקטואליה ולימודי מחשב, "כדי להפתיע את הנכדים שלי". מדי ערב כמעט הוא הולך לאולם המרכזי ורואה הצגות, שומע הרצאות ומשתתף בערבי שירה.
ערבי השירה האלה מתגלים כמו הזדמנות לחיות מחדש. הוא מספר לי שכל השירים מוכרים לו, גם אם הוא לא זוכר איפה שמע אותם לראשונה. המילים והמנגינות פשוט פורצות ממנו, הוא שר ומשתתף ושמח. זה מוזר, כי אף פעם לא שר קודם לכן, הוא האחרון שהיה הולך לערבי שירה, ופתאום זה קורה לו. והשירים מחברים אותו לזיכרונות ולחוויות ולעבר ולאפשרות לאהוב ולחיות. "אני חוזר להיות ילד", הוא אומר.
חיים מוצא חברים בבית המוגן. חלקם, כך מסתבר, קשורים גם לחייו הקודמים, ומתגבשת חבורה של גברים שאוכלת כל יום ביחד ויוצאת להליכות ולסידורים בעיר.
בהדרגה מתפתח גם רומן עם מישהי שמחזרת אחרי חיים בלהט. הוא מספר לי שהיא רוצה בו מאוד, שאף פעם לא הרגיש תשוקה כזו של אישה כלפיו. אשתו היתה ביישנית מאוד ומלאת עכבות כמוהו. ואילו האישה החדשה רואה בו איש מקסים וחם ושופע הומור, "בכלל, אף פעם לא הרגשתי כל כך מבוקש, יש שם המון נשים ונראה שהן ממש מעוניינות בי!" הוא מוסיף.
הוא מספר לי שלא ידע שאישה יכולה להנות כל כך מסקס, והיא מלמדת אותו דברים שחשב שקורים רק בסרטים או באגדות. שהוא חווה התממשות של חלום. הרומן הזה מסתיים אחרי כמה חודשים, הוא מרגיש שאינו אוהב באמת. זו ההזדמנות האחרונה שלו, ואולי עוד ימצא את האהבה הגדולה שהוא מנסה לשחזר כל ימיו. הוא מרגיש בשל לכך.
חיים מודיע לי שלא יבוא יותר לפגישות, שהוא מרגיש שכעת הוא יכול לחיות את חייו, להמשיך בחיפוש שלו. בפגישת הסיום הוא אומר לי שלראשונה בחייו הבוגרים הוא קצת מאושר.
אחרי הסיפור
האהבה היא הדלק לחיים והיא גם מהות החיים. הרצון לאהוב ולהיות נאהב, הרצון להתאהב באופן טוטלי וסוחף, משותף לכל בני האדם, בכל גיל ומין. ההכרה בחוסר היכולת להתאהב כך, בחוסר היכולת לאפשר לקשר כזה להתקיים, כתוצאה מפגיעה נפשית, חזקה לא פחות.
אירועים טראומטיים מערערים את האיזון שבין חלקי הנפש השונים. כולנו מתמודדים עם הדילמה שבין הרצון לאהוב לפחד להיפגע, בין הרצון לתת אמון במישהו אחר, לסמוך ולהתמסר – לבין הפחד להיות מנוצל, פגוע ונטוש. כשאנו אוהבים אנו זקוקים לאדם אחר, והשליטה כבר פחות בידינו. במסגרת התפתחות בריאה, הסיכוי לאושר גובר על הפחד. ניצולי טראומות, לעיתים קרובות, מתקשים מאוד להאמין שהסיכוי גדול מהסיכון.
היכולת לדבר על הפגיעה אינה משנה אותה – אי-אפשר לבטל את החוויות הקשות שחיים עבר. אך היא מאפשרת למצוא, ולו באופן חלקי, דרך אל החלקים ה"רכים" יותר של הנפש. אל הטוב והחם, האימהי והבוטח יותר. פחד, אשמה ובושה גורמים לנפגעים רבים להסתגר בתוך עצמם, להישאר לבד עם הצער והכאב.
סיפורו של חיים הוא סיפור של התמודדות עם טראומה קשה מנשוא ועם המחיר הנפשי שזו גבתה ממנו. הכמיהה לאהבה נותרה, אך האפשרות לממש אותה נפגעה מאוד. בערוב ימיו חיים ביקש תיקון למצב זה.
