אחת החוויות הקשות ביותר שאדם עלול לעבור במשך חייו הוא אובדן של אדם קרוב. זה יכול להיות הורה, בן זוג, ילד. זה יכול להיות חבר נפש, חבר לעבודה או לחיים, מישהו שנפשך קשורה בנפשו ואובדנו נחווה כבלתי נסבל עבורך.
בדרך כלל יש שלבים בעיבוד אבל (מודל חמשת שלבי האבל של אליזבת קובלר-רוס) וניתן לאבחן ולהבחין בין אבל נורמלי לפתולוגי. רבות נכתב על הנושא הזה. עם זאת, במשמעות הנפשית, האישית, לעיתים האובדן הוא של חלק מעצמך, אותו חלק ממך שהיה מושקע באדם שאבד וירד איתו לטמיון.
זהו חלק בך שחווה חוויות ייחודיות, נוגעות, עם האדם שאבד. אלה הפנטזיות שלך של כל מה שהיה, שבהווה ושעשוי היה להיות עם האהוב.
דוגמאות:
לפני מספר שנים הגיעה אלי לטיפול אישה כבת גילי, זיוה. לכאורה, אין סיבה מיוחדת לפנייתה לטיפול. אינה סובלת מסימפטומים מיוחדים, אין הפרעות נפשיות בעברה, מרוצה בסך הכל מחייה המשפחתיים, מעבודתה. זיוה החליטה לפנות בשל בנה הצעיר, ערן. הוא ביקש ממנה. מאז ומתמיד הרגיש שהיא פוחדת יותר מדי פן תאבד אותו, פן ימות. הדאגה שלה, האהבה שלה, חונקים אותו. רוצה שתשתחרר – ושתשחרר אותו.
דיברנו על ילדותה, על הוריה, על מוות ועל אובדן. דיברנו על פחדים ועל הורות. זיוה היא בת להורים ניצולי שואה. כמו רבים מבני הדור השני לשואה, המוות ליווה אותה מאז ומעולם. הוא מעולם לא דובר באופן ישיר, ההורים לא סיפרו מה עברו שם, בתופת. היא לא ידעה לספר כיצד איבדו את הוריהם כילדים, כיצד שרדו. הוריה נפגשו בארץ, הקימו כאן משפחה שזיוה היא הצעירה בין ילדיה. הבית היה מכוון לעשייה, להשתלבות ולהסתגלות.
זכר השואה היה בבית כמו צל, כמו דבר שנמצא שם תמיד, אך אין להזכירו. כל נגיעה במוות נחוותה כנגיעה בפצע פתוח. זיוה השתדלה כל חייה לשמח את הוריה, להיות להם לבת טובה, אוהבת, ובעיקר – שורדת. בתוך השיחות הבנו כמה חשוב היה לה, מאז ומתמיד, לפצות את ההורים על הסבל שלהם, להראות שכעת הכל בסדר.
באחת הפגישות העלתה זיכרון ילדות שממחיש את הכאב הזה: היא לקתה בדלקת ריאות והיה צורך לאשפזה. הוריה הגיבו בחרדה איומה. עמדו סביב מיטתה יום וליל, עיניהם משקפות את האימה, את חששם פן יקרה הגרוע מכל. זיוה רואה שקורה משהו נורא, אך אינה מעזה לשאול. מרגישה אשמה על שהוריה נאלצים, "בגללה", לעבור את הסיוט הזה. נשבעת להשתדל לא לחלות יותר. להיות תמיד זהירה, לא להכאיב להם כך.
המחשבות על המוות הודחקו, זיוה החלימה, חזרה לחייה. זה הופיע שוב רק כשערן נולד. ערן, הצעיר מבין ילדיה, זה שאמור להביא את השמחה, כמוה בילדותה. זיוה לא היתה מודעת לשינוי שחל בה עד שערן, כיום כבר נער בוגר, החל להלין על כך. הוא לא מבין למה אמא מגדלת אותו בצורה כל כך שונה מאחיו, למה חרדה לו כל כך. מחכה לו בלילות ערה עד שיחזור מבילוי, פוחדת לתת לו ללמוד לנהוג, פוחדת פן יחלה, פן יקרה לו רע. ערן מודע לשוני הזה ביחסה אליו וכשהוא בוגר מספיק הוא מבקש ממנה שתפנה לטיפול. למענו, אם לא למענה.
בין זיוה לביני נוצר קשר קרוב מאוד, מצאנו שפה משותפת המבוססת על קירבה עמוקה של פחדים דומים, של ילדות דומה. ביום נורא אחד זיוה התקשרה אליי וסיפרה שערן נהרג בתאונת דרכים. נסעתי אליה מיד. התמוטטנו שתינו. מכל התסריטים האפשריים שעברו בי במשך השנה של הטיפול בזיוה מעולם לא עלה על דעתי שייתכן שהפחד הזה עלול להתממש. מצאתי עצמי המומה, מוכת יגון, אשמה. עולמי חרב עליי.
לקח זמן רב עד שהתאוששתי והתחלתי לאסוף את עצמי. להבין מה אירע. הבנתי כי גם אני, כמו זיוה, לא מסוגלת להתמודד עם האפשרות של המוות. בפרט לא עם מוות של בן. אני מקדישה הרבה מאוד זמן, מאז, כדי להיות מסוגלת להתמודד טוב יותר, כדי שאוכל לעזור למטופליי להתמודד טוב יותר, כדי שהמוות יהפוך מאויב עלום, כל יכול, מ"זה שאין לדבר עליו" – לחלק מהחיים.
הידיעה של המוות היא הידיעה הקשה מכל. זהו המקום שבו אין יותר תיקון, אין תקווה. המקום שבו מעמקי האינסוף, האופל, חוסר האונים, שולטים ביד רמה. התייחסות מחשבתית, רציונאלית, למוות – היא אפשרית במידת מה. כולנו יודעים שסופנו למות, שכל אחד מת, שזה גורל החי. כל אחד מבין את המוות בדרכו שלו. יש המדברים על שינה נצחית, יש המאמינים בגלגול נשמות, יש המסוגלים להתמודד עם רעיון ה"אין", ה"אי קיום".
אחרים פועלים להנצחת שמם – דרך מפעל חיים, ילדים או עשייה, כאילו דרך כל אלה ניתן להגיע אל הנצח, לא למות. יש המקפיאים את גופתם בתקווה שהמדע והרפואה בעתיד יאפשרו להם לקום לתחייה או מצטרפים לכתות הכופרות בהכרחיות של המוות, כמו הפיזיקל אי-מורטליטי. אחרים מנסים לתקשר עם אהובים שנפטרו דרך סיאנסים מעלי נשמות למיניהם.
אבל התייחסות רגשית למוות היא שונה לגמרי ובמידה מסוימת בלתי אפשרית. לא ניתן לחיות עם ידיעה מלאה של המוות, עם האימה שבחוויה הזו. ובכל זאת, כולנו בפועל עושים זאת.
רבים מהוגי הדעות רואים ברעיון המוות את הבסיס למציאת משמעות החיים. הידיעה שיש סוף יכולה להקנות לחיים את משמעותם. היא מאפשרת לדעת שיש צורך לבחור, לפעול ולממש, כדי לשמור על משמעות החיים. מחקרים מוכיחים שאדם שחש שחייו היו בעלי משמעות – מסוגל יותר להיפרד ולמות בשלווה.
כל הדברים האלה הם נכונים וחשובים. היכולת לדבר על המוות ולפעול כדי להפיק ממנו את המירב היא נכונה והכרחית. עם זאת, האימה תמיד נשארת שם. לא פגשתי אדם בריא בנפשו שאינו חושש ממותו שלו וממותם של האנשים החשובים לו.
אבל יש לעיתים שהאימה מפני המוות היא כל כך עמוקה וחזקה עד שהיא משתקת, מפריעה ליכולת לחיות, מתבטאת בסימפטומים קשים, יומיומיים, ואז יש צורך לטפל בה. אצל אחדים, זה עלול להתבטא בעיסוק חולני, מתיש, בהרגלי אכילה ושינה, בהקפדה על אורח חיים כל כך "בריא" עד שהחיים הופכים לניסיון נואש לשמור על סטריליות, להימנעות מכל חוויה ספונטנית, לזהירות יתרה שטומנת בחובה אובדן היכולת לחיות ולממש צרכים ופנטזיות.
אצל אחרים, זה מתבטא במחשבות כפייתיות, חוזרות על עצמן ולא מרפות. כל שיעול הופך אז לסרטן ריאות, כל פצע זעיר הוא מלנומה, כל יציאה מהבית היא סיכון חיים – לאדם עצמו או לאהוביו. הורים שרעיון המוות משתלט במידה קיצונית על חייהם עלולים למנוע מילדיהם לחוות, לטייל, לנסות, כי כל חוויה כזו יש בה מן הסיכון. כשהפחד הזה נהיה כרוני, הוא עלול להתבטא בהתקפי חרדה, בהם אדם חש חנק, דפיקות לב מואצות, תחושה שהוא הולך למות.
לעיתים, המחשבות האלה מתורגמות לבדידות אין קץ, כי אימת המוות קשורה תכופות לפחד מפני הלבד.
היכולת לדבר על המוות היא חלק מהאפשרות להתמודד איתו. כמעט כל מטופל מעלה, בשלב כלשהו בתוך הטיפול, מחשבות ופחדים סביב נושא זה. היכולת להתחלק בחווית האימה הזו הופכת אותה למעט נסבלת יותר.
במובן הזה, כמו במובנים רבים אחרים, הפסיכולוג והמטופל נמצאים באותה הסירה. לאף אחד מהם אין יתרון או שליטה טובה יותר במצב. אבל להיות באותה הסירה ביחד שונה מלהיטלטל לבד בין גלי החיים.
דוגמה נוספת:
רבקה הייתה בת שישים כשהתאלמנה מבעלה. מותו הגיע כרעם ביום בהיר. בוקר אחד הוא פשוט לא קם. דום לב.
רבקה הרגישה שעולמה חרב עליה. כיצד תסתדר עתה? לאחר שלושים וחמש שנים של זוגיות, של נישואין, השינוי הוא דרמטי וקשה מאין כמותו. זו לא הייתה זוגיות אידיאלית כלל וכלל. מיכאל היה איש קשה, פדנטי, מסתגר, ורבקה היא אישה פתוחה, מלאת שמחת חיים. לאורך השנים המריבות הבלתי פוסקות עם מיכאל סביב נושא זה הביאו אותה לסוג של ויתור וייאוש. הם מעטו לקיים קשרים חברתיים, מעטו לצאת מהבית. הקפידו על שמירת הקן המשפחתי מסודר, נקי ומאורגן היטב.
ובכל זאת, היתה ביניהם גם חברות, אינטימיות ותמיכה. היה להם עבר של חיים שלמים ביחד, של גידול הילדים, של טיולים משותפים, ערבים של צפייה ביחד בטלוויזיה. מיכאל היה, מרבית הזמן, בעל ואב מסור, שותף מלא לחיי המשפחה, אדם שניתן להתייעץ עמו, חבר לחיים. בסיכומו של דבר, רבקה אהבה מאוד את מיכאל ואובדנו היה עבורה קשה מנשוא.
כמו כולנו, רבקה חשבה מדי פעם על האפשרות שתיוותר אלמנה, ידעה שזה עלול לקרות. אבל כשאובדן כזה קורה בפועל, הוא תמיד שונה מכל מה שניתן לדמיין מראש. שנה שלמה רבקה הייתה באבל עמוק, על כל המשתמע מכך – התקשתה לישון, איבדה ממשקלה, מיעטה לצאת, הרגישה אבודה. ילדיה ניסו לתמוך בה כמידת יכולתם, אך האבל המתמשך הותיר אותם חסרי אונים. בנוסף, הוא הקשה עליהם לחזור לחיים מלאים משל עצמם. הם הפעילו על רבקה לחץ נפשי כבד כדי שתפנה לטיפול, לקבלת עזרה מקצועית. לבסוף היא נעתרה ופנתה אלי לטיפול.
תחושתי, כפסיכולוגית, היתה שמדובר במצב של אבל תקין בבסיסו, אך הרגשתי שמשהו עוצר את רבקה מלעבד אותו ולהתאושש. בתוך הטיפול, נראה היה שמדובר בתחושות אשם. היא הייתה רוצה לצאת, לחזור לחיים חברתיים, לממש קשרים מעברה – אבל התחושה שלה הייתה של בגידה במיכאל, בזכרו, בקשר שלהם. היא סיפרה לי על חלומות בהם הוא מופיע ומדבר אתה כאילו עודנו חי, על האכזבה והבהלה שביקיצה. ספרה ששוב ושוב היא נזכרת בבוקר בו גילתה אותו שוכב מת לצידה במיטה. הייתה חוזרת ואומרת: "איך לא הרגשתי שזה קורה? אולי אם הייתי מתעוררת יכולתי לעזור, להציל. איך יכולתי לקום בבוקר כאילו כלום, יום רגיל?" העלתה זיכרונות ממאורעות בהם, בדרך כלל לאחר מריבה, ייחלה למותו.
תחושות אשם ונטייתן להצטבר ולמרר את החיים הם מהגורמים המרכזיים לאומללות. במפגש עם המוות, בהיותו כה סופי וטוטאלי, תחושות האשם מתעצמות. הסיבות לאשמה הן רבות ומגוונות. הן קשורות לסיבת המוות, ליחסים עם בן הזוג, לטעויות שנעשו בקשר עם זה שאבד, בכל מה שיכול היה להיות אחרת.
בתוך השיחות, התמקדנו בעיקר בנושא הזה. הדיבור מאפשר לחשיבה הרציונאלית לפרק מעט את התחושות הכבדות שאינן מילוליות ובדרך כלל אינן קשורות באופן ישיר לאירוע. הרי רבקה לא אשמה במותו של מיכאל. המוות הוא דבר גדול ונשגב מאיתנו. בנוסף, האשמה לא תחזיר את מיכאל, אלא תגרום לרבקה לאבד את עצמה ובמידה רבה תזיק גם לילדיה.
תוך זמן קצר יחסית רבקה התאוששה וחזרה לחיות את חייה. במידה רבה, חייה כיום עשירים וטובים לא פחות משהיו חייה עם מיכאל. לפעמים, היא מודה, היא חווה גם אושר. לרבקה היה את האומץ להחזיר לעצמה את הזכות על חייה.
סיפור אישי:
לפני כמה שנים, בבוקר אחד, התקשר אלי אחי הצעיר והודיע לי שאחינו הבכור נפטר. כך, לפתע. הוא לא היה חולה, לא היו כל סימנים מקדימים. לילה אחד קיבל התקף לב בביתו, ומת. נסענו להודיע להוריי על מות בכורם. זה היה הרגע הקשה ביותר בחיי.
שבעת ימי האבל הראשונים היו סיוט מתמשך. מראה פניו של אחי בעת זיהוי הגופה רדף אותי. הצער של הוריי שבר את ליבי. הרגשתי שעולמי חרב עליי, לא יכולתי לראות שאי פעם החיים יחזרו למסלולם.
עברו מאז למעלה מעשר שנים. בתוך השנים האלה עברתי תהליכים נפשיים אינטנסיביים. תקופות של אבל, של עצב תהומי. תקופה של חרדות: הוא היה מבוגר ממני רק בשלוש שנים. האם אני הבאה בתור? בתקופות מסוימות כל צלצול של הטלפון בבוקר היה מקפיץ אותי, מחריד. הביטחון שלי, האמונה שיהיה טוב, התערערה.
אבל בהדרגה ובה בעת מצאתי עצמי יותר ויותר "חוזרת לעצמי". לרגעים שוכחת, שוקעת בנושאים אחרים, לרגעים חשה שוב שלווה, אפילו אושר.
מות אחי שינה את חיי מקצה לקצה ובה בעת חיי חזרו למסלולם הרגיל.
אי אפשר להחזיר את מי שאבד ואי אפשר להמתיק את האובדן.
אפשר להתחלק בחוויה הזו, למצוא אדם שיהיה מוכן לשמוע, להבין מה קרה לך, מה היא עבורך המשמעות של זה שאבד.
תכתוב, תספר – לחבר, לבן זוג, לפסיכולוג. יש לדיבור כוח מרפא. רעיון שביטאת מקבל חיים משל עצמו ומאפשר לפתוח כיוונים חדשים.
