אשנב לנפש רגשות

תשוקה

יוני 2014 2308
עליזה גולדשטיין
נכתב על ידי עליזה גולדשטיין

תשוקה מבטאת ים של צרכים ועולמות, החל מהפיזיים ביותר ועד היותר נפשיים, אולי רוחניים, החל מרוך ואהבה ועד שליטה וכוח ואפילו השפלה, היא יכולה להיות הכי קרובה ואינטימית וגם הכי מנוכרת ובודדה ומרחיקה.

התשוקה עוסקת בהתאוות ובאהבה, בכוח החיים ובחיוּת, בזכות השמורה לכל אחד מאיתנו לחשוק ולנסות לממש. תשוקה יכולה להיות מכוונת למגוון רחב מאוד של נושאים: לאהבה ולמין, להצלחה ולביטוי עצמי, לגילוי הסביבה והעולם, לאמת. היא יכולה לנבוע גם ממגוון רחב של כוחות מניעים: הצורך במימוש עצמי ומשמעות, הצורך לאהוב ולהתפתח, הצורך לפצות על חסך ועצב וכאב. אך מעבר לכל אלה, התשוקה היא כוח מניע לחיים מלאים וטובים, ואומנות השמירה עליה הכרחית לקיום הפיזי, הנפשי והחברתי.

התשוקה היא כוח מניע ומכוון. היכולת לחוש אותה, לצלול אל תוכה, לחוות אותה – להתמלא בתחושות של התעלות, של ריגוש ושל כמיהה – היא בבסיס היצירה והמימוש העצמי. אנו נולדים עם תשוקה, התינוק מפגין אותה ברצון לאכול, לשחק, לתקשר – והיא נמצאת עמנו עד רגע המוות. תשוקה לאהבה, לביטוי עצמי, למזון, למשמעות. התשוקה להצליח, להיות טוב, להיראות. היא המולידה את הרעב והחוסר, היא הבסיס לתסכול ולכאב – והיא גם הבסיס להישג ולסיפוק. קשה איתה ובלתי אפשרי בלעדיה.

 

אחד הנושאים המורכבים, מרתקים, רחבים ורבגוניים הוא היחס שבין תשוקה, אהבה ומיניות. אהבה שאין בה תשוקה יכולה להיות ענוגה, עמוקה, אינטימית – אך היא תהיה חסרה את הריגוש והסערה והעוצמה. תשוקה מינית ממומשת יכולה להוביל לסיפוק וביטחון אך בה בעת היא מאבדת את כוחה כמקור לריגוש והתרגשות, כמקור השראה.

היחס המיני הוא יחס של תשוקה, של כמיהה, אך הוא לא בהכרח מכוון ליחסי מין, שהם היבט אחד, חשוב אמנם, של מיניות בכלל. קשה למצוא הגדרה טובה לתיאור סוג היחס הזה, התשוקה, שהוא בה בעת מיני וארוטי אך גם רוחני ורומנטי, שהוא פיזי ונפשי בו בזמן, שיש בו משמעויות רבות המתקיימות במקביל, לעיתים משתלבות זו בזו בהרמוניה ונועם ולעיתים מתנגשות, סותרות, מפגישות עם קונפליקט וקושי. תשוקה מבטאת ים של צרכים ועולמות, החל מהפיזיים ביותר ועד היותר נפשיים, אולי רוחניים, החל מרוך ואהבה ועד שליטה וכוח ואפילו השפלה, היא יכולה להיות הכי קרובה ואינטימית וגם הכי מנוכרת ובודדה ומרחיקה.

 

כל כך הרבה כבר נכתב על הנושא הזה. אנסה להוסיף את נקודת מבטי, זו של פסיכולוגית ואישה באמצע החיים. לתפיסתי, התשוקה במובנה הרחב, הרומנטי, היא משמעות החיים – במובן של מטרה, ריגוש וערך. היא דרך התייחסות שתכופות נקשרת לאהוב, לאהובה, אך לא פחות מזה היא קשורה לעצמי, ליכולת לאהוב את עצמך באופן עמוק, לאהבת הטבע, לאהבת הבריאה.

התשוקה, במובן הרחב שלה, היא משתנה שאינו תלוי במין (ג'נדר) או בגיל. גם לא בהופעה חיצונית או במעמד והשכלה. זהו הצורך הבסיסי, המולד, להתחבר ולהתמזג. להיות לאחד עם משהו שהוא מעבר לעצמך, עם זולת. זו התשוקה להיות בנגיעה, בליטוף, בחדירה. חוויה של כיסופים, התאוות, צורך. היא קשורה להשקעה רגשית, גירוי למשחק דמיוני שמעורבת בו השקעה רגשית מחשבתית וארוטית. היא קשורה להתאהבות, לחזון ולמשאת נפש.

כשהיא מופנית לאהבה, היא טומנת בחובה את הרצון להיות, לזמן מה, מרכז היקום של מישהו אחר. מרכז תשומת הלב וההוויה. כשהיא מופנית ליצירה, היא נחווית כהטמעות בתוך נושא שהוא בה בעת בתוך ומחוץ לעצמי. כשהיא מופנית אל הטבע, היא מכוונת למיזוג עם הבריאה, עם העולם, וכן הלאה.

לפעמים, התשוקה נושאת פנים רכות, עדינות, מגששות, לוטפות. ואז מדובר במעשה האהבה. במצב הזה הקירבה היא אינטימית ורגישה ורואה, סוג של פסגה של אהבה. בפעמים אחרות, לתשוקה יש אופי כוחני, סוחף, יצרי, עוצמתי. ואז הרצון הוא לכבוש ולשלוט, ולהיכבש ולהישלט ולהתמסר, לוותר על העצמי, על הייחוד, להיות לבשר אחד. וגם זו חוויה שאנו נכספים לה וזקוקים לה, והיא דומה לחוויית האורגזמה, יש לה התחלה ואמצע וסוף. הסוף, לא במקרה, נקרא בצרפתית "מוות קטן". כי לרגע אתה לא באמת אתה, סוג של אובדן שליטה, של אובדן העצמיות.

 

מרגע שאנו יוצאים לאוויר העולם מופעל עלינו לחץ לכבוש את התשוקה, לרסנה, לתעל אותה לפי חוקים ואינטרסים חברתיים. רק חלק מהם הכרחיים ועלינו ללמוד להבחין מתי לא לוותר. מצפים שנתאים עצמנו לסביבה, "להתבגר", גם במחיר של וויתור על חלקים מסיביים בעצמיותנו. משנה לשנה מצפים מאיתנו שנקבל את המוסכמות, "נרגע". כך הילד שמצופה להתנהג יפה, לוותר על השובבות ומשחקי הילדות, כך הנער שמצופה ממנו להפסיק את מהומת גיל ההתבגרות, על העיסוק האינטנסיבי והול כך מסעיר, מהנה וקשה, במין ותוקפנות, וכך המבוגר הצעיר שמצופה "להתמסד", להקים משפחה, להיכנס לתלם, לעזוב את החלומות והפנטזיות ו"להיות בוגר ורציני".

נראה שהלחץ הזה מגיע לשיאו בגילאי החמישים, השישים והשבעים, עת מצפים מאיתנו להפוך ל"מודל להתנהגות הנאותה". לוותר על היצריות המופגנת, על הרצון לשחק, על הרצון ליצור, להתנסות ולגוון. לוותר על התשוקה.

לכל אורך מעגל החיים יש לנו בחירה ואחריות. האם לוותר, ואם כן – עד כמה? יש שנאבקים על זכותם להמשיך להתפתח וליהנות ולשחק ולפגוש בחדש ובאחר. להמשיך לחפש אחר אתגרים חדשים ומטרות ותחומי עניין. להישאר נאמנים לעצמם, לא לתת לסביבה להכניע אותם. אלה הממשיכים לחפש אחר אהבה, אהבת העצמי ואהבת הזולת, שהם הבסיס לחיים מלאים ומספקים. גם הבחירה הזו, במצבים מסוימים, עלולה לגבות מחיר כבד. מאידך, יש שנכנעים ללחץ, מוותרים על עצמם, על החיוניות.

הלחץ להשתנות, לוותר, מגיע מכיוונים רבים. הוא חלק בלתי נפרד מתהליכים חברתיים, פוליטיים וכלכליים. לחברה יש אינטרס ברור להתנהל באופן קונפורמי ונטול הפרעות במידת האפשר. לדכא את הפרט באופן שמאפשר לשלוט בו טוב יותר. כך עושה הגננת בגן, כך מתנהל הצבא וכך מתפקדת כל מערכת גדולה, חברתית, תעסוקתית, ארגונית. באותה המידה, המשפחה כמעט תמיד הופכת לכוח כזה, היא זקוקה לביטחון וליציבות ומפעילה לחץ על כל מרכיביה, ילדים כמבוגרים, להתאים את עצמם.

חרדות, הימנעויות, פחדים, כל אלה סובבים אותנו כל העת. אנו מכירים אותם בתוך תוכנו ואנו רואים אותם אצל זולתנו. אנו פוגשים בילדים שאינם מעיזים לבטא את עצמם באופן מלא ויצירתי, אנו פוגשים במבוגרים כאלה – לעיתים רואים אנשים מבוגרים מאוד שאף פעם לא באמת חיו, במובן המלא של להעיז וליזום ומעל לכל – לאהוב. מאחר והנחת היסוד היא שהדחף לגדול ולממש הוא במהות החי, מדובר בסוג של כניעה וויתור. לויתור הזה יש סיבות אפשריות רבות. ייתכן שהוא קשור לכוחות האגו, אותם כוחות שמבטאים את היכולת להתמודד עם מצבים של תסכול, עם דרישות המציאות החיצונית והפנימית, באופן מושכל. הם המאפשרים לתעל בין הדרישות השונות של הנפש, אלה של המצפון והמוסר מחד ואלה של היצרים והדחפים מאידך, ליצור אינטגרציה שתהיה נכונה וטובה ובעיקר גמישה ומותאמת לנסיבות החיים המשתנות תדיר.

נראה שכוחות האגו הם בחלקם נתון מולד, אך הם גם נבנים ומתעצבים לכל אורך חיינו. תחילה במהלך שנות הילדות הראשונות, מתוך הקשר עם הסביבה הראשונית, בעיקר ההורים אך גם החברים. בהמשך, הם מושפעים מהיחסים הבוגרים שאנו יוצרים, למשל מאופי הקשרים החברתיים שיצרנו. למשל, יש זוגיות שמחייה ומחזקת ויש שמצמיתה ומעייפת, גוזלת את הכוחות, מחלישה. זה לא קשור לאהבה דווקא: אפשר לאהוב מאוד ועדיין להוציא זה מזה את הרע והחולה. אולי בגלל קנאה, אולי בגלל כל מיני נושאים שקשורים לתהליכים אסוציאטיביים לא מודעים.

שמירה על התשוקה ככוח של חיות וצמיחה היא גם תולדה של מודעות והשקעה. היא דורשת אימון מתמיד, ולפעמים בשלב כלשהו אפשר שנדרש גם תהליך של טיפול פסיכולוגי, על מנת לשחרר חסימות רגשיות, עכבות, פחדים. תהליך התפתחות שמאפשר לנו, למשל, להשתחרר מהזדהות עם הורה שכשל, שויתר. כי אחרת הכוח הזה, האהבה להורה, לא יאפשר צמיחה. באותה העת, השמירה על חיוניות וצמיחה דורשת גם אימון של הגוף, שמירה עליו, על רעננותו וכוחו. זה דורש לסנן רעלים, לא לשמור בתוך עצמנו את הכישלונות והאכזבות והבגידות, לנטרל אותם, לדעת לשמור על עצמנו זכים במידת האפשר. להשתמש בקשיים הבלתי נמנעים כדי לצמוח מהם, גם הם חלק מהשיעור של חיינו, גם מהם ניתן וצריך להפיק. גם הרוח, ככל שהמושג הזה ערטילאי ומורכב, היא חלק מתהליך ההתפתחות והצמיחה.

 

ההקשר הראשוני של תשוקה הוא מיני, אך הוא בוודאי לא ההקשר היחיד. תשוקה היא סוג של געגוע, כיסופים עמוקים. היא יכולה להיות סוג של אהבה (למשל, געגועים לילד הנמצא רחוק), היא יכולה להיות תולדה של התמכרות (השתוקקות לסיגריה, או לכוסית משקה, יכולה להיות אינטנסיבית וסוחפת עד מאוד, רק מי שהתמכר ונגמל יכול להבין את עוצמת החוויה הזו). גם התשוקה לישון, במצבים רבים, נושאת אופי מאוד דומה.

לנוכח תשוקה חזקה מאוד, מציפה, אנו לעיתים רוצים לחזור למצב ההרמוני, השקט והמאוזן יותר. ואז, הפתרון האפשרי הראשון הוא להתנתק, להדחיק. תשוקה זה משהו שאפשר, אם ממש מתאמצים, להרוג. אולי לא כולם, אבל לפעמים, חלק מאיתנו. כל כך קשה להיות בעמדה הרוצה, הנזקקת, עד שהכי קל ונוח לעיתים להרוג את החלק הפנימי הזה. אין אדם הרוצה להיות העבד של תשוקותיו. כניעה מליאה לתשוקה מתקשרת לבזוי, הלא ראוי, הלא מעודן. מתקשרת לחוויה של אובדן שליטה, של כניעה לכוחות הראשוניים, הפרימיטיביים, אלה של היצר ושל החשק והדחף.

ובה בעת, נראה שאי אפשר לתת מקום מלא לאהבה, לרגש, להדדיות, לאפשרות לבנות קשרים שיש בהם בעיקר רווח והנאה ומרחב, בלי להתמודד עם התשוקה שהיא גם האנרגיה המניעה לחוויות שיא וגם התולדה של מתן דרור לרגש, לנפש. כך שלמעשה יש כאן מעין מבוי סתום שכן התשוקה היא גם הראשית וגם הסוף של עוצמות הרגש, ומהו אם כך הפתרון?

כדי להתמודד עם ההצפה הרגשית שבתשוקה עזה, אנחנו מייפים, מנסים לעדן, לא להבהיל, להסתיר. לפעמים אנו מנסים להימנע מלהרגיש, להסתגר. אני שומעת שוב ושוב את החשש הזה של אנשים, להיתפס נזקק, חלש, needy, זה כל כך מאיים ומפחיד. נראה שרוב האנשים מסתירים את תשוקתם, מזולתם ומעצמם.

 

על הכותבת

עליזה גולדשטיין

עליזה גולדשטיין

למעלה משלושים שנה אני עוסקת בניסיון להבין, לאבחן, לטפל ולהקל על הכאב הכרוך בנפש האדם.
אני פסיכולוגית קלינית. בוגרת תואר ראשון באוניברסיטת חיפה ותואר שני באוניברסיטת בר אילן. התמחיתי שנים רבות במסגרת בית חולים פסיכיאטרי. עבדתי במדור לבריאות הנפש בצבא, במחלקה פסיכיאטרית סגורה ובמרפאה של בית חולים גהה. לאחר סיום ההתמחות סיימתי מסלול הסמכה להדרכה. בשנים האחרונות אני עובדת בקליניקה פרטית.
במקביל, עסקתי ועודני עוסקת באבחון למטרות מקצועיות שונות ומגוונות. צברתי ניסיון במפגש עם מאות רבות של אנשים.

כתבו לי