הורים וילדים זוגיות ומשפחה רגשות

אפליה בין אחים, קיפוח

P1020911
עליזה גולדשטיין
נכתב על ידי עליזה גולדשטיין

אפליה בין אחים היא תופעה רווחת עד מאוד. לעיתים מעדיפים את הבכור, את הזכר, את בן הזקונים, את הילדה. לעיתים מעדיפים את זה שדומה לאמא, או לאבא. יש שהאפליה קשורה לסגנון ההתנהגות, לאופי הבסיסי: הילד הנוח, הילד שמעז, זה שחלש וזקוק ליותר, זה שחזק ומעורר גאווה. יש אפליה בוטה, מתמשכת, ויש סמויה או חלקית. כמעט כל הורה יודה, באופן כלשהו, שיחסו לילדיו אינו זהה – וזה מובן, טבעי ואף ברור. עם זאת, זה עלול להוביל לתופעות נפשיות קשות.

קיפוח הוא לעיתים קרובות חלק מהיחסים בתוך המשפחה. לכל אח יש תפקיד שמחייב אותו – ונגזל מאחיו. בהרבה משפחות, החכם לעיתים אינו יכול להיות גם המתוק. הספורטיבי אינו זה שנחשב לרציני. החרוץ אינו יכול להיות גם היצירתי. הדרמה המשפחתית הזו עלולה להפוך לקללה שמלווה אותנו לכל אורך חיינו. ככל שהדפוסים ברורים ונוקשים יותר, כך נגזל חופש הבחירה. הבחירה להיות אתה עצמך, להתפתח בהתאם לנטיות הטבעיות. את המחיר משלם גם המקופח – וגם "המוצלח", שחי כל חייו עם תחושת אשם. מרגיש, יודע, שהמקום שקיבל הוא על חשבון האח. ששדד משהו, שגזל, למרות שלא ביודעין, שעליו להמשיך ולהצליח כדי להצדיק את הקיפוח הזה, לאשש את ההשערות שעומדות מאחוריו.

תהליך ההתבגרות, באופן מיטבי, כולל בתוכו מרד ובדיקה מחדש של סכמות הילדות. זה יכול לקרות בגיל שש-עשרה, שלושים וחמש, או שבעים. באיזשהו שלב, אנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו ומתעמתים איתו. רואים מה ניתן ומה נגזל. מה אנו בוחרים לקחת ומה משאירים מאחור.

האפשרות לבחור את סיפור החיים, ליטול אחריות על התפקיד שאדם ממלא בחייו ובחיי סביבתו, היא, אולי, מה שמבדיל בין התבגרות של הבשלה וחכמת חיים, להתבגרות של תחושת קמילה ותבוסה.

 

דוגמא:

חגית הגיעה אלי לטיפול בהיותה בת שלושים וחמש. נשואה, אם לשני ילדים, בעלת קריירה מרשימה בתחום המסחר. הוריה אנשים אמידים, קשורים מאוד למשפחה ואוהבים אותה. אחיה, תומר, מבוגר ממנה בשנתיים. לכאורה – הכל בסדר. הילדים בריאים ומתפתחים יפה, הבעל אוהב, יש לה חברים. היא אישה מצליחה, בעלת הישגים בכל תחומי החיים.

אבל חגית אף פעם לא מרוצה. היא מרגישה מתוסכלת ומנוצלת. אין לה סבלנות, לא לילדיה ולא לבעלה, לא לעבודה ולא להוריה. רוב הזמן היא מצליחה להסוות את התחושות האלה ולהלחם בהן. אבל לעיתים היא גולשת להתפרצויות כעס, התפרצויות קשות, עליהן היא מתחרטת אחר כך מעומק ליבה. ואז היא חשה לא מוצלחת, נחותה והרסנית.

בשנה הראשונה של השיחות חגית מרבה לספר על בעלה. כיצד הוא פוגע בה, "שם אותה בצד", לא מפנק, לא מבין אותה. כשאני מבקשת דוגמאות היא מספרת אירועים מחיי היומיום שלה. מתארת כיצד כל בקשה, כל סירוב, כל דחייה, הופכים לכאב בלתי נסבל. כל אימת שאחד הילדים כועס עליה או מסרב לבקשותיה, כל אימת שבעלה מאחר לחזור הביתה, כל אירוע פעוט כזה הופך לסערה של כעס.

אני מאוד מתקשה להבין את חגית. מוצאת עצמי עסוקה יותר בהזדהות עם ילדיה. מציעה לה אפילו להיעזר בטיפול תרופתי כדי לשלוט טוב יותר בהתנהגותה. משקפת לה כיצד היא, בעצם, מקבלת הרבה מאוד אהבה והבנה. מראה לה את החור שבתוכה, אותו חור גדול ושחור של רגשות אפלים, תסכול וכאב שכולנו לעיתים מכירים, ושאצל חגית הוא לעולם לא מתמלא. במקביל, אני חשה כיצד בעצם גם אני לא מצליחה להבין אותה, לא מצליחה לספק אותה.

חגית מסרבת לדבר על ילדותה ועל הוריה. טוענת שזה לא רלוונטי, שהכל היה בסדר. "לא התעללו בי או משהו". אבל בהדרגה מתחילים לצוץ הזיכרונות. חגית היתה ילדה שמנה, מגושמת, שונה בחיצוניותה מאחיה תומר שהיה בעל מבנה גוף רזה ואתלטי. במשפחה של חגית, להיות שמן פירושו להיות עצלן, לא יפה ולא מוכשר. על הרקע הזה חגית הופלתה לרעה על בסיס יומיומי. בארוחות, הכינו את האוכל שתומר העדיף: הוא זקוק לאוכל, חגית אוכלת מספיק גם כך. באירועים משפחתיים, תמיד הרגישה את הגאווה של ההורים בתומר הנאה והחטוב ואת הניסיון שהיא, חגית, לא תבלוט כל כך, שתשב בצד.

חגית זוכרת עצמה בדיאטות שונות ומגוונות, מאז ומעולם. אבל כל זה לא עזר, היא פשוט נולדה עם הגנים של סבא, אבא של אבא, שהיה ילד שמן גם הוא. היא זוכרת כיצד ניסתה כל העת לרַצות את כולם, להיות טובה וחביבה, לפצות את הוריה על האכזבה שבהיותה הילדה השמנה. ניסתה להוכיח שהיא שווה, חרוצה, ממושמעת. למדה לעשות הכל כדי לזכות במעט חיבה גם היא.

בגיל ההתבגרות המאוחר, כנראה עקב שינויים הורמונאליים, ההשמנה החלה להתאזן. חגית רזתה, החלה להרגיש טוב יותר עם עצמה ועם גופה. רכשה בטחון שאפשר לה להשתלב טוב יותר בחברה ובהמשך להינשא ולהקים משפחה. לא ניתן להכיר בהופעתה החיצונית כיום את הילדה השמנה של פעם.

אבל כל זה לא עוזר לה, לחגית. בעומק ליבה היא ממשיכה להרגיש את חוסר הערך, את היותה פחות שווה, פחות אהובה. את העלבון של לגדול בצל של אח מוצלח ויפה. את התסכול וחוסר האונים של ילדותה. היא ממשיכה לנסות לרצות את כולם, להוכיח את עצמה.

היא משקיעה מאמצים רבים המתישים אותה: מטפלת בהוריה המבוגרים, בילדיה הצעירים, בבעלה. בכל זאת, תמיד היא מרגישה שהאהבה שהיא מקבלת אינה נובעת ממה שהיא, אלא מהכרת תודה על ההתנהגות הטובה שלה. מרגישה שגם כיום אין אוהבים אותה ללא תנאים, כפי שהיא. הכעס של חגית הולך ומקבל פנים, צורה והסבר. חגית גדלה באווירה של קיפוח. לא היה מקום לשני ילדים, שני אנשים שלמים, בבית שלה. לא היה מקום גם לילדה השמנה.

אני לומדת את עוצמת הקיפוח שחוותה. את האירועים המצטברים, שוב ושוב ועוד, ובונים את הכעס הזה, את התסכול. רואה גם כיצד אני טעיתי בה, התייחסתי לקליפה, לחיצוני – ולא לכאב האמיתי כל כך שמתחת. מעודדת אותה להתחזק ולתבוע את עלבונה. להתעמת עם הקיפוח הזה.

חגית מפסיקה להיות "בובה קפריזית". היא מתחילה לבטא את צרכיה ורצונותיה באופן בוגר וענייני. לחשוף את השקרים ואת העמדות הפנים, ללכת עם האמת שלה. המחיר כבד. ההורים מתקשים מאוד לקבל את חגית החדשה. בעלה, הילדים, עמיתיה לעבודה, הבוס – כולם מבולבלים. מתקשים לפרגן לשינוי הזה. הרי היה כל כך נחמד קודם, היא הייתה כל כך נחמדה לכולם, גם אם קפריזית.

 

אפליה בין אחים היא תופעה רווחת עד מאוד. לעיתים מעדיפים את הבכור, את הזכר, את בן הזקונים, את הילדה. לעיתים מעדיפים את זה שדומה לאמא, או לאבא. יש שהאפליה קשורה לסגנון ההתנהגות, לאופי הבסיסי: הילד הנוח, הילד שמעז, זה שחלש וזקוק ליותר, זה שחזק ומעורר גאווה. יש אפליה בוטה, מתמשכת, ויש סמויה או חלקית. כמעט כל הורה יודה, באופן כלשהו, שיחסו לילדיו אינו זהה – וזה מובן, טבעי ואף ברור.עם זאת, זה עלול להוביל לתופעות נפשיות קשות. לטראומה מצטברת, לכאב כבד מנשוא. זה יכול להוביל לקנאה עזה, לתוקפנות, להתנהגות מרצה וכן הלאה.

תובנה, מודעות, התבוננות פנימית – כל אלה יכולים לאפשר לך להבין את מה שאתה עובר. אחר כך, תוכל להחליט: להתעמת, לסלוח, לקבל, למרוד.

 

על הכותבת

עליזה גולדשטיין

עליזה גולדשטיין

למעלה משלושים שנה אני עוסקת בניסיון להבין, לאבחן, לטפל ולהקל על הכאב הכרוך בנפש האדם.
אני פסיכולוגית קלינית. בוגרת תואר ראשון באוניברסיטת חיפה ותואר שני באוניברסיטת בר אילן. התמחיתי שנים רבות במסגרת בית חולים פסיכיאטרי. עבדתי במדור לבריאות הנפש בצבא, במחלקה פסיכיאטרית סגורה ובמרפאה של בית חולים גהה. לאחר סיום ההתמחות סיימתי מסלול הסמכה להדרכה. בשנים האחרונות אני עובדת בקליניקה פרטית.
במקביל, עסקתי ועודני עוסקת באבחון למטרות מקצועיות שונות ומגוונות. צברתי ניסיון במפגש עם מאות רבות של אנשים.

כתבו לי