אשנב לנפש מהו טיפול פסיכולוגי

סיום טיפול

%d7%a1%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%a0%d7%92-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9c-2015-2673
עליזה גולדשטיין
נכתב על ידי עליזה גולדשטיין

תופעה שכיחה בתהליך של סיום טיפול היא תקופה של חזרת הקשיים, רגרסיה: סימפטומים שחלפו מזמן "קמים לתחייה", הישגים שנראו ודאיים – מתערערים. נדרש אומץ לעמוד מול כל התופעות האלה, ולאפשר למטופל ללכת. להעביר אליו את השרביט של חייו, להעביר את המסר שהמטפל סומך על המטופל ורואה אותו בשל "לצאת לדרך", בשל לפרידה. בו זמנית, חשוב שהמטפל יבטיח את נוכחותו, לפי הצורך, וישאיר פתח לחזרה לקשר טיפולי בעתיד.

טיפול נפשי מוצלח מסתיים כשהמטופל והמטפל חשים שהמטרות המרכזיות הושגו, שהגיע הזמן להיפרד. לכאורה, זהו תהליך פשוט. הושלמה המשימה והגיע הזמן לסיים. אבל המציאות מלמדת שזהו תהליך הרבה יותר מורכב. אופי הפרידה יכול לקבוע במידה רבה, בדיעבד, את מהות הטיפול.

פרידה מלווה את חיינו מלידה. תינוק נפרד מאמו, ולוּ כדי לישון. הילד נפרד מהוריו ואחיו כשהוא הולך לגן ולבית הספר. אלה הן פרידות זמניות. יש גם פרידות קבועות יותר: המעבר מתיכון לצבא, ממקום עבודה משמעותי למשנהו. פרידה מבן זוג, מבחירה או באי רצון. פרידה מהורה שנפטר. כל הפרידות האלה מטביעות את חותמן ומלוות אותנו לכל אורך חיינו.

פחד הנטישה הוא פחד אוניברסלי, ניצניו בגיל שמונה חודשים, עת התינוק לומד שהוא אחר, נפרד מהוריו. התופעה הזו אינה אופיינית לתרבות מסוימת אלא עוברת על כל התינוקות באשר הם. הפתרון של הפחד: רכישת הביטחון בחזרתו, תמיד, של ההורה – או הטראומה של ההבנה שהחיים הם מאבק בתלות ובאין אונים, קובעים במידה רבה את ההתפתחות בהמשך. התינוק לומד, בסביבה תקינה, שהוא לבד רק לעיתים, שהוא יכול לסמוך על הוריו שיחזרו, שיהיו איתו. אבל כשהפרידה נעשית באופן קיצוני מדי ולא מותאם לקצב ההתפתחות של הילד, היא הופכת לטראומטית.

בגיל ההתבגרות, כל הנערים והנערות עסוקים בסוג אחר של פרידה: השלמה של תהליך האינדיבידואציה, גיבוש העצמי כאדם ייחודי, בעל דעות, רצונות ורגשות משלו, שאינם תלויים בהוריו או בסביבה החברתית שלו. גם הפרידה הזו יכולה להוות בסיס לביטחון וחוסן אישי או להיות טראומטית. ככל שההורים והחברה מתקשים יותר לתת לנער לגדול ולהפוך לאיש, כך הפרידה תהיה מלווה יותר באשמה וכעס.

 

באופן דומה, גם פרידה ממטפל היא תהליך הדרגתי, עם קצב ומהלך משל עצמו. בסיום טיפול, כל התהליכים של פרידה משוחזרים. מטופל יכול להרגיש ננטש, גם אם סיום הטיפול הוא ביוזמתו. למה המטפל לא נלחם כדי שאשאר? לא איכפת לו ממני יותר, הוא כבר לא אוהב אותי, הוא מרגיש שעליי לעמוד על רגלי, להיות לבד. ומה אם יקרה משהו, מה אם אצטרך אותו שוב? בו זמנית, המטופל עלול להרגיש אשמה קשה בשלב הזה: הוא קיבל כל כך הרבה, המטפל קשור אליו, איך יוכל כעת פשוט לקום וללכת?

תופעה שכיחה בתהליך של סיום טיפול היא תקופה של חזרת הקשיים, רגרסיה: סימפטומים שחלפו מזמן "קמים לתחייה", הישגים שנראו ודאיים – מתערערים. נדרש אומץ לעמוד מול כל התופעות האלה, ולאפשר למטופל ללכת. להעביר אליו את השרביט של חייו, להעביר את המסר שהמטפל סומך על המטופל ורואה אותו בשל "לצאת לדרך", בשל לפרידה. בו זמנית, חשוב שהמטפל יבטיח את נוכחותו, לפי הצורך, וישאיר פתח לחזרה לקשר טיפולי בעתיד.

טיפול טוב הוא כזה שמאפשר למטופל לחזור אליו כל אימת שיצטרך. במובן הזה, טיפול לא מסתיים באופן טוטאלי. במצבי משבר, בפרשות דרכים משמעותיות, בשלבים של שינוי – תכופות מטופלים חוזרים כדי לשתף, "לתדלק מחדש", להבהיר נקודות חדשות שנהיו רלבנטיות בהתאם לדינמיקה הכל כך מהירה ומשתנה של החיים.

במובן הזה, סיום טיפול טוב הוא כמו השלב של יציאת הילד מן הבית. זה קצת עצוב, קצת מפחיד – גם להורה וגם לילד. אבל זה הכרחי. הכרחי כדי שהילד ישתחרר לחיות את חייו. הכרחי כדי שההורה יבסס את המשך חייו על עצמו, על הזוגיות והעולם החברתי והמקצועי שלו – ולא על גב ילדיו.

הורה טוב, כמו מטפל טוב, נותן ללכת. אבל הוא נשאר ברקע, נמצא שם, דלתו פתוחה. הילד/מטופל יודע שתמיד מחכה לו שם עזרה, אהדה ותמיכה.

סיום טיפול הוא תהליך קשה במיוחד לאנשים שהוריהם התקשו לשרוד עבורם את גיל ההתבגרות, להתמודד עם השינוי והמרד של גיל זה.

דורית הייתה בטיפולי כארבע שנים, שנים אינטנסיביות, סוערות, פוריות. ואז היא הכירה את יוסי. בנתה איתו, לראשונה בחייה, זוגיות שהתאימה לה. הרגישה מאושרת. הכל קרה מהר. תוך חודש וחצי הם כבר גרים ביחד, אין גבול לאושר שלה. בפגישות, דורית מספרת לי על יוסי, על היחד שלהם. אבל אני מרגישה שמשהו מעיב.

אני מנסה לברר, מודאגת, מה קורה? האם יש משהו שמסתירה מעצמה? האם יש משהו שאינה מספרת לי? להפתעתי, אני מגלה שמה שמעיב זה הקשר איתי. דורית מרגישה שכבר אינה צריכה ואינה רוצה לבוא. לא זקוקה לי יותר, לפחות לא כרגע. כל כך קשה לה להגיד לי את זה. כל כך לא רוצה לפגוע, להרוס את כל היפה שבינינו. אני מגיבה בהפתעה אך נזכרת בשיחות בהן סיפרה לי כיצד הוריה, הורים טובים בדרך כלל, לא יכלו לתת לה ללכת. לא יכלו לאפשר לה לגלות מי היא, מה אמיתי לה, שלא בתוך ההקשר שלהם. אנחנו נפרדות בפגישה הבאה.

 

אורה, מטופלת מזה כשנתיים, חשה שמצבה השתפר מאוד. הדאגות והחרדות בעטיין פנתה לטיפול כבר אינן מעסיקות אותה כל כך. אני מבררת אם רוצה להיפרד, אך אורה שוללת בתוקף. טוענת שהיא רוצה עדיין להתחזק, להבין נושאים שלא דנו בהם. אני יוצאת, כבכל שנה, לחופשת הקיץ שלי. נעדרת כחודש. זה דובר קודם, אורה הרגישה שזה בסדר מבחינתה, שכבר אינה זקוקה לי במישור המיידי.

כשאני חוזרת מחופשתי מחכה לי הודעה במשיבון: אורה מודיעה שהיא מסיימת את הטיפול, החליטה שלא לבוא יותר. מספרת שכבר זמן מה שוקלת זאת אבל היה לה קשה, הרגישה "לא נעים" להעלות את הנושא. חששה שגם אם באופן גלוי אני מעודדת אותה לכך, מתחת לפני השטח בוודאי איני מסכימה: לא סומכת עליה שכבר בשלה להסתדר לבד, נפגעת מנטישתה אותי. מוסרת שלא הייתה מסוגלת לומר לי כל זאת פנים אל פנים ולכן משאירה לי הודעה.

אני מנסה להגיע אליה. משאירה לה הודעות, מנסה להסביר שאיני רוצה אלא לומר שלום, שחבל שניפרד כך. אך אורה לא עונה. אינה מסוגלת להתמודד איתי, עם הפרידה ממני. אולי היא גם רוצה להותיר אצלי את טעם הנטישה שעברה היא, את הכאב שבלהישאר פתאום לבד.

 

לא כל הטיפולים מסתיימים בהסכמה הדדית של המטופל והמטפל. לעיתים, יש ומטופל מתקשה להתמודד עם הרגשות והזיכרונות שעולים בו בתוך תהליך הפסיכותרפיה. תהליך כזה מתרחש בטיפול לעיתים קרובות, בשלב כלשהו. הרווח בלהישאר ולהתמודד הוא עצום. זו תקופה קשה שמביאה בעקבותיה תחושה עזה של שחרור. לעיתים אף מומלץ להיעזר בתרופות נוגדות חרדה, ובלבד שלא לקטוע את התהליך באיבו: זו עלולה להיות החמצה, פספוס לכל החיים.

הפחד מתלות גם הוא גורם מרכזי בהפסקה, טרם זמנה, של טיפול. דווקא הצורך, אולי האהבה, היא שמפחידה. להתמסר למישהו אחר, גם אם הוא פסיכולוג, עלול עבור אנשים מסוימים להיות בסיס לתחושת אימה בלתי נסבלת. הרבה מאיתנו מעבירים את חיינו בבריחה מן האהבה, מחוויית הצורך באדם אחר.

היכולת להיפרד, לסיים – תוך כדי דיבור, גם אם לא מתוך הסכמה, היא הישג גדול וחשוב. לעיתים הישג שפותח פתח לאינטימיות, ליחד, בעתיד.

 

על הכותבת

עליזה גולדשטיין

עליזה גולדשטיין

למעלה משלושים שנה אני עוסקת בניסיון להבין, לאבחן, לטפל ולהקל על הכאב הכרוך בנפש האדם.
אני פסיכולוגית קלינית. בוגרת תואר ראשון באוניברסיטת חיפה ותואר שני באוניברסיטת בר אילן. התמחיתי שנים רבות במסגרת בית חולים פסיכיאטרי. עבדתי במדור לבריאות הנפש בצבא, במחלקה פסיכיאטרית סגורה ובמרפאה של בית חולים גהה. לאחר סיום ההתמחות סיימתי מסלול הסמכה להדרכה. בשנים האחרונות אני עובדת בקליניקה פרטית.
במקביל, עסקתי ועודני עוסקת באבחון למטרות מקצועיות שונות ומגוונות. צברתי ניסיון במפגש עם מאות רבות של אנשים.

כתבו לי